אחותי זה הכי

ישראל לא אוהבת קולנוע ז'אנריסטי. תנו לה את הדרמות המשפחתיות, הקומדיות העממיות וסרטי המלחמה (שזה הכי קרוב לסרטי ז'אנר, רק בלי התקציב), והיא תהיה מרוצה. אבל לאחרונה נדמה שאפשר לזהות שינוי מסוים: אחרי המותחנים של דני לרנר ("קירות", "ימים קפואים"), סרט האימה "כלבת", הטוויסט המד"בי של "שבע דקות בגן עדן" וההתעוררות המעודדת של הקולנוע העצמאי המקומי, אפשר אולי לקוות שגם בישראל יצמח קולנוע ז'אנריסטי.

"אחותי היפה", סרטו החדש של מרקו כרמל ("הסודות של מישל"), נראה בתחילה כמו עוד אחת מהדרמות המשפחתיות הישראליות, אבל מתגלה דווקא כקולנוע ז'אנריסטי כשהוא מתבל את הדרמה הקונבנציונלית במוטיבים פנטסטיים - הסיפור על משפחה מרוקאית ועל קרע בין שתי אחיות הופך למעשיית רפאים, שנעה בין עולם החיים לעולם המתים ומשבשת את דעתם של הגיבורים.

גיבורות "אחותי היפה" הן ראמה (אוולין הגואל) ומרי (ריימונד אמסלם), שתי אחיות שהקשר ביניהן נותק כמעט לחלוטין בעקבות התאהבותה של האחרונה בגבר ערבי (נורמן עיסא). בתחילה נדמה שמרי חיה בשלום עם העובדה שמשפחתה דחתה אותה מחמת הבושה, אך כבר בתחילת הסרט היא נפטרת בנסיבות לא לגמרי ברורות - אולי פשוט משום שאי אפשר לחיות עם לב קרוע לאורך זמן.

מותה של מרי היה אמור לשחרר את ראמה מתעוקת הלב, אבל התוצאה הפוכה: נראה שבמותה רובצת מרי על לב אחותה עוד יותר משעשתה זאת בחייה. חשדה של ראמה שבעלה רוברט (משה איבגי) ניהל רומן עם מרי רק מעיק עליה יותר. בצר לה היא פונה לבית העלמין - שם קבורה מרי מחוץ לגדר - ועורכת שיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה עם רוח הרפאים של אחותה. לכאורה היא ממתינה לשמוע אם היה רומן בין רוברט למרי ולשחרר את אחותה, אך למעשה היא ממתינה לקבל את מחילתה של מרי ולכך שזו תשחרר אותה.

תבשיל עז טעם

צל אקזוטי של אגדת פולקלור מרוקאית מונח על "אחותי היפה". כל הממבו-ג'מבו הזה היה יכול להיקרא כגזעני - שוב המרוקאים עם הקולולו והשחוּר שלהם - אלמלא ינק כרמל את הסיפורים בבית אמו. וכרמל, כמובן, אינו מתייחס אליהם בזלזול או בהתנשאות, אלא מטפל באהבה בנושאים של שדים, רוחות ואמונות תפלות.

"אחותי היפה" מעמת בין העולם המיושן והמסורות העתיקות, הטבולות בפולקלור, לבין העולם החדש, המבקש להשתחרר מהן. אותו עימות מהדהד גם בסכסוך בין שתי האחיות - בין האחות הבכורה, ממלאת מקומה של האם ונושאת דגל השמרנות, לבין האחות הצעירה, הליברלית, המבקשת לשחרר את השבט המשפחתי מדעותיו הקדומות.

כרמל מטפל בעימותים האלה באופן מעניין. ב"אחותי היפה" קשה להבחין אם ההתרחשות היא פנטזיה בדמיונם של הגיבורים או חלק מהמציאות. מחד גיסא, ראמה מדברת אל הקיר - וכרמל מבהיר שהיא אמנם מדברת עם קיר - ומאידך גיסא, היא מדברת עם אחותה המתה, שנראית ממשית להפליא בעיני הצופה. כמוה, מתרוצץ רוברט ברחובות העיירה בעקבות דמות לא נראית בשמלה אדומה, אבל את פניו מכסים פצעים מסתוריים ומוחשיים. הדמיון והמציאות מתערבבים זה בזה עד שלא ניתן להבחין ביניהם ולא ברור מיהו בעל הדעות הקדומות - זה שמאמין בשדים ורוחות, או דווקא זה שמבטל אותם.

עם כל אלה - ובתוספת הצילום המוקפד ועז הצבע של גיורא ביח, העיצוב היפה של מיגל מירקין והפסקול הנהדר של אבי בללי (שני האחרונים מועמדים לפרס האופיר) - מתגבש "אחותי היפה" לכדי אגדה מרוקאית לא רעה. אפילו הליקויים בסרט אינם מקריים: המשחק הצעקני לפרקים, הדמויות הפשטניות, הדיאלוגים הלא טבעיים וההתפתחויות העלילתיות הצפויות - כולם משרים על "אחותי היפה" טון מלודרמטי שהולם אותו והופך אותו למה שהוא: סרט ערבי בעברית.

יש בסרט רגעים עדינים יותר ורגעים פנטסטיים יותר מאשר בסרט הערבי הקלאסי, אבל "אחותי היפה" הוא מלודרמה יצרית שנעשתה באותה המסורת בדיוק. היא לוקחת גם קצת מ"שחור", קצת מ"חולה אהבה בשיכון ג'", קצת מ"שבעה", קצת מ"ביקור התזמורת" וקצת מ"כלת הים", ומערבבת את כולם לתבשיל מרוקאי בעל טעם עז. באופן טבעי, עוצמתם של החומרים מבהירה שזה לא יערב לחכו של כל אחד, אך מי שאוהב את הקולנוע שלו חזק ומלודרמטי יתמוגג מהאופן שבו נפרשת האגדה הזו. מי שלא, לפחות ישמח לגלות קצת פנטזיה בקולנוע הישראלי.

"אחותי היפה". תסריט ובימוי: מרקו כרמל. שחקנים: אוולין הגואל, ריימונד אמסלם, משה איבגי, איתי תורג'מן ורותם זיסמן כהן
.