אור הזרקורים יכול גם לשרוף

1. אנחנו במלחמה. מי שלא מאמין לסיסמאות כמו "המלחמה על הבית" - הסלוגן הרשמי של מחאת הסטודנטים - יכול ללמוד זאת מהאופן שבו בחרה התקשורת ללוות את הפגנות השבת הגדולות של המוחים החברתיים. תוכניות בוטלו, לוחות משדרים הוזזו. העיתונאים הבכירים פתחו שולחן ברוטשילד, האולפנים התכסו בפאנלים. ניידות שידור נפרשו ברחבי הארץ ומסוקים הועלו לאוויר. יונית לוי ורביב דרוקר קיבלו צו 8. פאניקה ברחובות תל אביב.

המוד המלחמתי המלווה את שידורי השבת של חברות החדשות מבקש להדהד את אביב העמים הערבי, את מראות כיכר תחריר, את חוצות אתונה ואת סמטאות לונדון. במחאה הישראלית המנומסת אין אלימות, אין אבנים ואין לפידים, אבל יש תחושה עוצמתית של להט ושאר רוח שיכולים להפוך דמוקרטיה מבלי להרים עליה יד. העם בישראל, המורגל באימג'ים אלימים אפופי עשן, מתרשם כעת מעוצמתה הרועמת של המחאה ה"שקטה".

היעדרה של האלימות לא מפריע לתקשורת לצבוע את המחאה בצבעי מלחמה. יש אויבים (קפיטליזם/טייקונים/ביבי), יש גייסות ויש רוח קרב. מכאן ואילך נשאר לפרשנים רק לעסוק במה שמעסיק פרשנים במלחמה - מי ינצח?

מחאה מנומסת (פלאש90)
2. של מי המחאה הזאת בכלל? של המעמד הבינוני? של העניים? של הסטודנטים? של הזוגות הצעירים? של הרופאים? של האבות הגרושים? של המתמחים בפסיכולוגיה? של ההיפים? של הברסלבים?

אולי זו המחאה של התקשורת. הטענה שנשמעת בעיקר בחוגי הימין, כי המחאה היא בועה שנופחה במשאבות הטלוויזיה והעיתונים, היא מניפולציה נלעגת. מאות אלפי אנשים הצועדים ברחובות אינם אירוע פעוט ערך שנופח מעבר לכל פרופורציה. אם לתקשורת היה את הכוח המיוחס לה לא פעם בקרב אנשי ימין, ספק אם בנימין נתניהו עוד היה אוחז בשלטון.

ועם זאת, אין להתכחש לעמדה הדומיננטית שתפסה התקשורת בסיקור המחאה. משדרי החדשות והאקטואליה מוקדשים לה באופן כמעט בלעדי, כותרות העיתונים שופכות עליה צבע, היא השתלטה על מדורי הדעות ומובילה את מוספי הכלכלה. בשבועות הראשונים היא דחקה מהכותרות כמעט כל נושא אחר - חקירתו חסרת התקדים של שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, למשל.

המחאה והתקשורת מנהלות יחסים סימביוטיים. המחאה זקוקה לתקשורת - היא שמביאה את בשורתה להמוני בית ישראל, מנסחת את השיח הציבורי סביבה, ובמידה רבה אף משפיעה על גובה הלהבות. לאופן בו רושמת התקשורת את עוצמת המחאה - ויהיה זה רישום מדויק או כוזב, זהיר או מוגזם - יש השפעה רבה על האופן שבו היא מתקבלת בציבור, במעגל קסמים שבו ממשיכים המחאה והתקשורת להזין זו את זו.

התקשורת מגלה עניין רב במחאה בראש ובראשונה מטעמים מקצועיים גרידא; זהו עניין ציבורי ממעלה ראשונה, בתופעה בממדים שלא נראו כאן מזה שנים רבות, ובפרשה מתגלגלת שנוגעת לחלקים נרחבים בעם בכלל ולצרכני גופי התקשורת המובילים בפרט (כלומר המעמד הבינוני, המוביל את המחאה, והמעמד הגבוה, הנמצא על כוונת השינויים במיסוי).

מעבר לזאת, לעיתונאים יש גם עניין אישי מובהק במחאה. רבים מהם בני המעמד הבינוני ושותפים למצוקותיו. בין יושבי האוהלים בשדרות רוטשילד יש מינון גבוה של אנשי ברנז'ה צעירים, הקרובים למכונות הדפוס ולשולחנות העריכה. אפילו הטאלנטים עם המשכורות השמנות  בתוך עמם הם חיים, וממשכורות העיתונאי המעליבות הם צמחו.

עיתונאים אחרים מתנגדים לקו האידיאולוגי הכלכלי של ממשלת נתניהו ועטים על ההזדמנות לנגח אותו. אחדים מהם אף מותחים קו ישיר בין המדיניות הכלכלית לזו המדינית, ומנצלים את האפשרות להתקיף את נתניהו מכיוון מפתיע ולנצל את חולשתו.

כך הולכות המחאה והתקשורת יד ביד ברחובות תל אביב, ואי אפשר לדעת מי מוביל את מי. הדיון התקשורתי כמעט מונוליטי: מאמרי הדעות מחבקים את המחאה מכל עבר, מתווכחים ביניהם על אשמים, אחראים וצעדים נדרשים, אך כמעט לא מבקרים את המחאה דוגמת חלקים לא מבוטלים בפוליטיקה ואפילו ברחוב. קולם של המגנים גווע כמעט לחלוטין בערבי ההפגנות הגדולות.

ההחלטה האינטואיטיבית של דפני ליף להקים מאהל בשדרות רוטשילד, בלב תל אביב, התגלתה כהברקה שהציבה את מחאתה בשדה הראייה המיידי של התקשורת החולשת על השדרות. תחשבו על ישראל טוויטו ז"ל ועל כיכר הלחם המוזנחת שהקים בכיכר המדינה. הוא מעולם לא זכה לחיבוק התקשורתי החם המורעף על שדרות רוטשילד התוססות.

3. בשבוע שעבר אפשר היה לזהות לראשונה סדקים בחומה הבצורה שבנו מובילי המחאה על פיגומי התקשורת. המוספים הכלכליים יישרו קו עם העולם המבכה את הורדת דירוג האשראי של ארה"ב, ואל הכותרות הראשיות הסתננו גם הפורעים הבריטים. משנפרץ הסכר, החלו להתנקז גם חדשות אחרות אל הכותרות: פורעי חוק בסוריה, לחץ בממשלה לקראת ההכרזה הפלסטינית בספטמבר, טייקונים בצניחה. המחאה לא שככה, אבל הלהבות שלה התקשו להאפיל על האש מלונדון ועל העשן מוול סטריט.

הרוח שמטלטלת את הכיסא של נתניהו (פלאש90) כל זה בוודאי אינו סימן טוב למארגני המחאה ולשוחרי טובתה. עייפות העיתונות והציבור נראית בלתי נמנעת. הזמן אינו משחק לטובתם -  הוא ידידו הטוב של ראש הממשלה. ספטמבר יביא אתו את סיום החופש הגדול ותחילת הלימודים בבתי הספר, ואולי גם משב רוח לא נעים משטחי עזה ויהודה ושומרון; אוקטובר - את פתיחת השנה באוניברסיטאות ואת הגשם הראשון. אבל אנחנו רק באוגוסט, והתקשורת כבר מתחילה לגלות עייפות מסוימת מהעיסוק המתמיד בדפני ליף, באוהלי רוטשילד ובמדיניות רווחה.

התקשורת אינה רק המסקרת האובייקטיבית של המחאה, אלא גם מי שנוסכת שמן בגלגליה. לכן הפיחות הזוחל אך הבלתי נמנע בעוצמות הסיקור הינו נורת אזהרה מהבהבת מעל לשדרות רוטשילד. הבאזז התקשורתי חסר התקדים סביב עיר האוהלים יצר באזז ציבורי הולם. הדיון התקשורתי הבלתי פוסק סביב המחאה וקובלנותיה הידהדו בכל בית קפה, ספסל ציבורי ושולחן ארוחת ערב. האימג'ים המהממים של המון האדם השועט ברחובות סחפו את ההמונים שישבו בבתים לצאת בעקבותיו.

כדי להמשיך לזכות בעידודה של התקשורת, ולכל הפחות באור זרקוריה, תיאלץ המחאה להמשיך לעורר עניין. היא כבר נאבקה באדישות הציבורית המגונה והוכיחה שהיא יכולה לה, אבל הקרב לא תם. כעת יהא עליה לשמור על הלהבות בגובה בינוני, עם הגבהות הכרחיות משבת לשבת, כדי שלא לאפשר לתקשורת להסיר ממנה עין ולו לרגע.

המחאה הזו חיה ונושמת בכוח רוחם של ההמונים. זו הרוח המטלטלת את כיסאו של נתניהו ומביא אותו לפעול בעל כורחו ובניגוד להשקפותיו. התקשורת היא, לכל הפחות, הרוח הגבית הדוחפת את המוחים קדימה - אם לא הרוח המשתוללת המלבה את הלהבות. כשהרוח הזו תשכך, עלולים המוחים לגלות את עצמם שוב לבד, עיר אוהלים נצורה ואימפוטנטית בלבו של הכרך שחזר לשגרת יומו.