לנפש אין מין?

"המכשולים העומדים בפני נשים באמנות אינם שונים מאלה שעל כל אמן להתמודד איתם", כתבה האמנית האמריקאית איליין דה קונינג בתגובה למאמרה הפמיניסטי המכונן של חוקרת האמנות והאוצרת לינדה נוכלין, "מדוע לא היו אמניות גדולות". זו היתה רק תגובה אחת מני רבות לשיח הפמיניסטי ששטף את אמריקה בשנות ה-70, אך נדחה בידי לא מעט אמניות בנות הזמן (למרות שחשוב לזכור שבה בעת אמניות רבות אימצו אותו לחיקן בחום גדול). עד היום, מציינת האוצרת מאורה ריילי, מוזיאונים ממעטים להכיר בתנועת האמנות הפמיניסטית וגם אמניות רבות מתכחשות לממד הפמיניסטי שבעבודתן.

בארץ, אמניות משנות החמישים ואילך התנגדו לשיוכן לקבוצה או קטגוריה נפרדת, וגם פה בשנות השבעים כמעט שלא פעלו אמניות בהקשר פמיניסטי מודע. רק משנות השמונים אפשר להצביע על כמה אמניות ממסדיות בעלות תודעה פמיניסטית מוצהרת וגלויה, ובשנים אלה גם החל העיסוק בשאלות של מגדר, למרות שהשיח המגדרי עצמו עוד לא הגיע לארץ . עם זאת, החוקרות טל דקל ושירלי בכר מציינות שעד שנות התשעים לא היתה בשיח האמנות הישראלית קטגוריה מובחנת של אמנות פמיניסטית ואמנות נשים. לדבריהן, בעוד שבשנות השבעים של המאה העשרים האמנות הפמיניסטית פרחה בארצות ברית, הרי שבארץ היא כמעט ולא השפיעה. גם בחינה מחודשת של העבודות מעלה שגם כאשר עלו נושאים פמיניסטים בעבודות של אמניות ישראליות, הן לא הוגדרו, נתפסו או נחוו ככאלה.

ללא "שפה משלה"


עבודתה של יוכבד וינפלד מעניין לראות שבנוסף להעדרו של  שיח פמיניסטי-אידיאולוגי  בלט בהעדרו גם שיח נשים מהותני, שמזהה איכות או מאפיינים נשיים גם בעבודת שאינן אידיאולוגיות במובהק. אביבה אורי רשמה ביומנה: "אם ברצונך ליצור, עלייך להיות ראשית – אמן ואחר כך אישה". דגנית ברסט הדגישה כי "לנפש אין מין" ותמר גטר אמרה כי "אין אמנות נשית כפי שאין מתמטיקה גברית". גם האמן והמורה רפי לביא, שהשפעתו על השיח האמנותי היתה גדולה מאוד, הכריז כי "אין אמנות נשים", והאוצרת שרה בריטברג-סמל כתבה : "ישנה אמנות בישראל, וישנם אמניות נשים, אבל הצירוף של השנים משולל משמעות מעשית". 

לאחר כמה עשורים כתבו אילנה טננבאום ועינת עמיר שאפשר להצביע על כך שלמעשה  אותו מאמר בו התנגדה בריטברג-סמל לדיסיציפלינה מהותנית של אמנות נשים, הוא שבנה לראשונה נרטיב היסטורי של האמנות הישראלית ביחס לאמניות נשים פורצות דרך. בנוסף, יש לציין כי אף שאמירות מעין אלה מצטיירות כיום כאנטי-פמיניסטיות חשוב לזכור - גם אם אין הדבר מדויק בהקשר המקומי - שלמעשה התנגדות להפרדה בין אמנות נשים לאמנות של גברים יכולה היום להיקרא ברוח המגמה שמתנגדת למרג'נליזציה של אמנות הנוצרת בקרב קבוצות מיעוט בחברה.

כך או כך, רק בשנות התשעים סומן הפמיניזם כמגמה אמנותית בארץ, ותערוכות רבות הוצגו במטרה להעניק נוכחות לעיסוק זה. רק אז הופיע לראשונה בעברית הביטוי "מגדר" (אבחנות תלויות תרבות בין זכר לנקבה) כתרגום לג'נדר (Gender).

שתי תערוכות מרכזיות תרמו לסימונו של הפמיניזם כערך וכמגמה נראית בשיח האמנותי בארץ בשנים אלה, למרות שגם הן במידה מסוימת התבססו על הדחקת הממד הרדיקלי שבו: "הנוכחות הנשית: אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים", שהוצגה במוזיאון תל-אביב לאמנות בשנת  1990 (אוצרת: אלן גינתון), ו"מטא סקס 94: זהות גוף ומיניות", שאצרו תמי כץ-פרימן ותמר אלאור והוצגה במשכן לאמנות עין-חרוד. "הנוכחות הנשית" (שנערכה בתמיכת העיתון "לאשה") הציגה רק אמניות נשים. לעומתה "מטא-סקס" (שהתקיימה בחסות ירחון הנשים "את" והחברה המסחרית "גולף"), עסקה באופן מובהק במגדר, והציגו בה גם שני  אמנים גברים.

 מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים, כבש את הזירה מבט חדש, פוסט-פמיניסטי במידה רבה.  התערוכה "אפליה מתקנת" (מוזיאון תל-אביב, 2003, אוצרת: אלן גינתון) קראה תיגר על עצם העיסוק ב"אמנות נשים". גינתון הציגה מעין מבט רטרוספקטיבי בהיקף רחב על אמנות נשים בישראל. השאלה שהעלתה התצוגה היתה אם יש עדיין מקום, צורך ומשמעות ל"תערוכות נשים". למעשה, תערוכה זו היתה מעין סיכום לתערוכות הנשים שהוליד העיסוק הפמיניסטי, אשר כאמור סומנו בארץ בשנות התשעים כ"מגמה".

עבודה של קיקי סמית
למרות התפתחותו של שיח פמיניסטי ומגדרי, מציינת חוקרת התרבות החזותית יעל גילעת כי למעשה בחינת מקומה של הביקורת באותה תקופה מראה שגם אם נוכחות הדוברות הלכה והתרחבה, הקול וה"שפה משלה" (על משקל "חדר משלה",  ספרה המכונן של וירג'יניה וולף)  עדיין היו כלואים בדיכוטומיות המסורתיות, ובדרך כלל הנשים הללו לא קידמו את השיח המגדרי באמנות. האם הדברים הולכים לקראת שינוי בשנות האלפיים? – ימים יגידו. Model.Data.ShopItem : 0 8