עושים לנו בית ספר

אף על פי שמדובר במוסד ישראלי מוכר וידוע לשמצה, בית הספר הישראלי לא זכה לעדנה רבה בטלוויזיה הישראלית. בעוד שסדרות על חיי בית הספר הן ז'אנר פורח ומשגשג ברחבי העולם – מ"דגראסי" דרך "הצלצול הגואל" ו"בברלי הילס 90210" ועד "הייסקול מיוזיקל" – הטלוויזיה הישראלית הציעה מעט מאוד פרשנות משלה למתרחש בין כתלי בית הספר, ומרבית הסדרות שכן התרחשו במערכת החינוך פנו לקהל היעד שעדיין היה חלק ממערכת החינוך: ילדים ("הצלצול הוא בשבילי", "מאה בתנ"ך") ונוער ("עניין של זמן" המיתולוגית). על "שחר" של איתי שגב אני מעדיף לדלג.

זה מפתיע, משום שמערכת החינוך הישראלית, על שלל לקויותיה, מציעה ליוצר כר נרחב להפגין את כישוריו הדרמטיים או הקומיים, ומבלי להזדקק לדמיון מפליג במיוחד. הזירה ההורמונאלית והכוחנית של בית הספר זוכה מדי פעם לאזכורים, בעיקר בתוכניות קומיות כמו "ארץ נהדרת" ועלילות המעתוקיות שלה, אשר מצביעים על הפוטנציאל העצום הגלום בה.

מערכת החינוך הישראלית מציעה ליוצר כר נרחב להפגין את כישוריו הדרמטיים
דורון צור וירון ניסקי הם צמד יוצרים שכבר הוכיחו כי הם יודעים לקחת את מוסד ישראלי עתיר פוטנציאל, שלא ברור איך איש לא נגע בו קודם לכן, לטעון אותו בחומרים סאטיריים אבסורדיים ולפוצץ אותו בפרצופנו. הם עשו זאת ב"מ.ק. 22", שהיה ניסיון כמעט חלוצי ליצור סאטירה צבאית ישראלית, ועוד באנימציה דלה.

ב"השנים הכי יפות" עוברים צור וניסקי לפרק את בית הספר הישראלי, והם שוב בוחרים בהקצנת דמויות וסיטואציות, כאילו אין די מופרעות בבית הספר הישראלי כמות שהוא. כך, למשל, המורה למחשבים (אורי פפר) הוא נכה מלחמה רדוף טראומות, המורה לתנ"ך (אורי גוטליב) שומע קולות אלוהיים, והמורה לספורט (יניב סוויסה) הוא כרסתן מעשן שגר באולם הכדורסל. על כל אלה מנצח המנהל, יוחנן ווינברג (גידי גוב), שבכלל מת, אבל לא פספס מעודו יום לימודים, ולא מתכוון להתחיל בכך דווקא לאחר מותו, ולכן השאיר מאחוריו קלטות מפורטות בהן הוא מעביר את הוראותיו למזכירתו הנאמנה (אורנה בנאי), למורת רוחה של מי שהתעתדה להיות מחליפתו, הגברת וסרמן (קרן מור).

כל זה נתון בסיפור מסגרת, במסגרתו נעצרת הגברת וסרמן בחשד למעשה שוד בבית הספר, ונחקרת על ידי השוטר מוטי "פיפי" כהן (שלומי קוריאט), שהוא גם תלמידה לשעבר. מבולבלים? גם התלמידים.

כפי שניתן להבין, "השנים הכי יפות" לא מציעה שיאים של תחכום וטעם טוב – למשל, הכינוי "מוטי פיפי", או המורה לאנגלית הגברת בדאלק (ענבל לורי המצוינת כשלעצמה), שמדברת במבטא עיראקי כבד, במה שנראה כהומאז' אנכרוניסטי ולא מכוון למורים כבדי המבטא של ימי "אלכס חולה אהבה" ועידן הבורקס. אבל הסדרה מחפה על כך בחשיבה מקורית ומשעשעת. את זו אפשר למצוא, למשל, בעובדה הפעוטה לכאורה, אך נוגדת את הקונספציה המקובלת, שהמנהל המדבר מתוך קלטות הוידאו לא באמת מצליח לחזות את המתרחש, וכך הוא מוצא עצמו מוציא את דיבתם של אנשים בפניהם. מיסיס בדאלק שהוזכרה היא אמנם דמות מיושנת ולא מבריקה, אך בהחלט אפקטיבית, ונאמבר המחווה שלה ל"סופרקליפרג'יליסטיקאקספיאלידושס" היה כשלעצמו שווה את יצירת הדמות.

ל"השנים הכי יפות" יש עוד כברת דרך ארוכה לפניה. הדמויות רק החלו להתעצב, סיפור המסגרת טרם זכה להצדקה ולמעשה אינו ברור עדיין עם סיום הפרק הראשון, וחלק מהבדיחות חלשות עד חלודות משימוש (החייל המצולק מהמלחמה או המורה הקשוחה ביום שמתגלה כשרלילה בלילות). אבל הרושם הראשוני שנוצר לאחר ההיכרות עם בית הספר "ניצני אלון" משאיר מקום רב לאופטימיות. אין שום סיבה שזה יהיה אחרת; אם איננו שבעי רצון ממערכת החינוך, לפחות נצחק עליה.