לא יכולה לשלוט בזה

מתוך הסרט Jesus is Magic לוועידת הנשיא יש כוכב קבוע - קוראים לו שמעון פרס - אבל השנה מישהי גנבה לו את ההצגה בקלות. ואני לא מתכוון לזמרת הקולומביאנית שאריקה - סליחה, שאקירה - ולמתק השפתיים הדיפלומטי המוכר שארזה במזוודה ביחד עם בן זוגה, כדורגלן ברצלונה ג'רארד פיקה. אני מתכוון לקומיקאית היהודייה המוכשרת והמופלאה שרה סילברמן, שבמשך 20 דקות עם יגאל רביד - ללא ספק תחרות לא הוגנת - העניקה הזדמנות למי מאתנו שידו אינה משגת לצפות בהופעותיה הקרובות בארץ (או שידו כבר השיגה יותר מדי בהופעתו של בוב דילן), לקבל הופעה חיה ומבריקה כהרגלה.

מי שלא מכיר את סילברמן - אחת הקומיקאיות החמות בעולם בשנים האחרונות, ובוודאי הקומיקאית היהודייה הגדולה של הרגע לצד ג'ון סטיוארט וככל הנראה גם היפה שבהן - יכול היה לקבל טעימה מאישיותה החריפה ושלוחת הרסן (וגם המקסימה) באותו מפגש בירושלים. לצד בדיחות שנונות מהשרוול שהותאמו ללוקיישן ("אני בטוחה שלאלוהים לא היה אכפת לאשר גרסה קיצית של התלבושת הדתית לנשים"), סילברמן גילתה את השילוב המרנין שלה בין גסות רוח - "סערת החרא" שירש הנשיא אובמה ושלפוחית השתן שמפריעה לה להתרכז - לבין קו בלתי מתחנף והיעדר מוחלט של פוליטיקלי קורקט. אפילו במעמד מכובד כמו ועידת הנשיא שרה לא סרה מדרכה באופן משמעותי, גם אם מיתנה את לשונה החצופה, ולא ביקשה להתחבב על הקהל המקומי: "אני יודעת שיש כאן מי שלא אוהב את אובמה", אמרה תומכת הנשיא הנלהבת; קודם לכן הצהירה על כך שהיא יהודייה "במובן שאני לא יכולה לשלוט בזה".

היא נגעה, בדרכה המשעשעת גם אם השטחית, בנושאים כבדים יותר - הסכסוך הישראלי-ערבי, אנרגיה סולארית ונישואים חד מיניים - במה שאפשר להגדיר, בעקבותיה, כ"חזון מהתחת". בין היתר הגתה את ההקבלה המבריקה בין יחסי ישראל והפלסטינאים לז'אנר הבאדי-מובי האמריקאי, סרטים שבהם צמד הפכים מוחלטים נאלצים לעבוד יחד למען מטרה משותפת ומגשרים על הפערים ביניהם. היא גם סנטה בחן במראיין רביד ("אתה בדיליי", "אתה כל כך היפ - לפני עשר שנים") ואפילו במשפחתה ("הייתי בהצגה של אחייניתי - ציון 5", "אחותי היא רבה - ימי שלישי בשמונה", "גיסי מצטלם עם שאקירה בזמן שאני כאן ברגע שיא בחיי").

"רגע שיא בחיי". מתוך אתר ועידת הנשיא  

סיפור על אומץ, גאולה ופיפי

בתוך כל אלה - עוקצנות, גסות, מודעות חברתית ופוליטית ויהדות עם רגשות אשמה (ויש מי שיוסיף: וולגריות נמוכה וגזענות) - אפשר למצוא את שרה סילברמן: הנערה היהודייה שמפתה את סנטה קלאוס שיביא גם לה צעצועים; שמספרת אצל דייוויד לטרמן על מפגש מביך עם אמה בחדר האמבטיה סביב זכר להפלקה על הטוסיק מגבר שעמו שכבה; שקוראת לאוטוביוגרפיה שלה "המרטיבה במיטה" (כותרת המשנה: "סיפור על אומץ, גאולה ופיפי"). לא מדובר בבחירה מסחרית של שם חצוף ומתגרה, אלא באספקט מרכזי בחייה של סילברמן, שהתוודתה בספר על בעיית ההרטבה החמורה שממנה סבלה עד התיכון.

סילברמן הקשוחה גוררת אחריה עגלה עמוסה של טראומות, עמוסה עד כדי קלישאה על דמותו של הקומיקאי (בוודאי הקומיקאי היהודי) הנבנה מסבל ומהשפלה: אח תינוק שנחנק בשמיכות ומת בבית הסבים כשהוריה היו בחופשה בברמודה; גירושי הוריה כשהיתה בת 7 (לא לפני שאביה לימד אותה לקלל בגיל 3); תרופות נגד דיכאון מגיל 13; ובטוויסט שהיה יכול להיות הברקה קומית אלמלא היה אמיתי: הפסיכולוג שלה, שהתאבד בתלייה כשהיתה נערה. אולי זו תהיה פסיכולוגיה בגרוש, אך מהביוגרפיה העגומה הזו צמחה הקומיקאית החדה והמבריקה שמצטיינת בשבירת גבולות ומחסומים, במודעות עצמית גבוהה, בפה מלוכלך ובהרבה חוצפע.