ארוחת בוקר בקטמונים, שמן על בד, 65 * 65 ס"מ| מארק ינאי
פתח הבית. יותר מחמישים שנים שמארק ינאי מצייר את ספי הבתים בירושלים: מבואות וגדרות, דלתות ושערי כניסה, חדרי מדרגות וחלונות. לא בדיוק פְּנים, לא בדיוק חוץ. מרחבים לימינליים, גבוליים, במובן מסוים מעט מופקרים. מחזיקים בתוכם סוד שמזמין פענוח. כוח הדמיון פועל על התמונה ומנסה להשלים את הנעדר: מי עולה במדרגות האלה לביתו? מה נמצא מעבר לשער? מדוע הדלתות פתוחות לרווחה, דלת אחר דלת?
לכאורה, העבודות של ינאי מפורשות, חד־משמעיות, רחוקות מגבוליות. ציור פיגורטיבי שניתן לפענח בקלות: הנה כורסה, אלו פניו של אדם מבוגר, מפה רואים את הר הבית. אך הבחירה לחזור ולצייר שוב ושוב פתחי בתים חושפת את הגבול המטושטש בין מה שנראה ומה שנסתר. בעבודות הללו לא נראה אנשים – רק סימני חיים: מכתב תחוב בתיבת דואר, מוני חשמל, הארקות חוטים, מעקות, סורגים, דלתות, שטיח כניסה, חבל כביסה, חלקי עצים ועציצים, אריחים ארמניים צבעוניים, אריחים פשוטים של קבלנים, טיח, אבנים, אבן הָרֹאשָׁה מתנוססת בראש הקשת. פרטים סתמיים כביכול, שממלאים את הריק ומצטברים לתמונת מציאות שלמה. רגע אחד שבו מולֵך האור, חודר את החלל ומוליך את עין האמן והצופה.
קריית היובל, שמן על בד, 114 * 161 ס"מ | מארק ינאי
ירושלים. ינאי מצייר לאורך קווי הגבול השונים של העיר, מתוך שכונות הסְפָר לשעבר, שמשמרות את שכבות החומות והשערים. פתחי הבתים מצטרפים לגוף העבודות המרכזי של ינאי, שמתעד את ירושלים בצבעי שמן ובצבעי מים, על הנופים, הפרטים והאנשים שבה. אפשר לראות בינאי חלק משושלת ציירי ירושלים, שושלת שמתחילה בתיעוד עולי הרגל לאורך הדורות, וממשיכה בתקופה המודרנית בעבודותיהם של ציירים כגון לודוויג בלום, אנה טיכו, שמואל חרובי, לאופולד קרקואר ואחרים.
בדומה להם, גם ינאי נמשך אל הגבעות הסובבות את העיר ואל האגן הקדוש, אך בניגוד להם מבטו לא מוותר על שיכוני הבטון הכעורים בשכונות החדשות של ירושלים. הבלוקים הגדולים של קריית היובל זוכים למעמד הזהה לחומת העיר העתיקה. אלו גם אלו ניצבים ביחס משתלב או מתנגד לתוואי הגאוגרפי הטבעי.
כך, נראים לווייתני הבטון של הכניסה לעיר צומחים מעל המדרונות המוריקים, כשמתחתם מעיין שנקווה לבריכה מוקפת שיחי צבר בשרידי הכפר ליפתא.
ירושלים של מארק ינאי נמצאת בקו הגבול בין השמימי לארצי. עיר של אבן ומגדלי פעמונים, של דודי שמש ובלוני גז. נוף אורבני שפוגש שאריות טבע. יחד הם מרכיבים את מה שניסח המשורר יהודה עמיחי כ"ירושלים של אמצע", מוטיב שרווח בשירי ירושלים שלו, שמתרחשים בדיוק באותם מרחבים שבהם מצייר האמן. "לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה," שואל עמיחי במחזור השירים "ירושלים, ירושלים, למה ירושלים?", ומבקש: "וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע / בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה / וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה." הגבולות המשתנים של ירושלים מגדירים את האמצע, ועמיחי בשיריו וינאי בציוריו מציגים את ירושלים מנקודת המבט של האנשים שחיים בין הקווים, שהולכים בתוך ההיסטוריה עם סלי הקניות לארוחת הערב. הוד הקדושה נמהל ביומיומי, הנשגב נפגש עם הבנלי.
לוח קיר, שמן על בד, אוסף דובי שיף - תל אביב, 70 * 100 ס"מ | מארק ינאי
סטודיו, תלפיות. ינאי שוכר סטודיו באזור התעשייה תלפיות, בין סניף אחד של רמי לוי לסניף אחר של הרשת. עננת שמן טיגון מהפלאפליוֹת מלווה את העולה במדרגות אל עבר החלל הגדול, התעשייתי, המשמש אותו לציור, להוראה ולאחסון העבודות. בסטודיו שאריות טבע דומם משיעור שהועבר אמש, כיסאות ישנים מסוגים שונים מסודרים בחצי מעגל, קומקום, תה, קפה. מהחלון נשקף מוסך אופנועים שהחליט להעמיד את גוויות כלי הרכב על גגו, במין מיצב סוריאליסטי. אבל ינאי לא מצייר את המראה הזה, אף שהוא ניצב מול עיניו בכל יום. הדימוי ההזוי רחוק ממנו אף שהוא המציאות מבעד לחלון. ב"לוח קיר" מתועד בציור שמן שתלוי בסטודיו נעוצים לצד תמונות של ילדי האמן גם דימויים של אורי ריזמן ושדות הצבע של מארק רותקו, "אנגלוס נובוס" מאת פול קלה, ודיוקנאות עצמיים של לאוניד בלקלב ואגון שילה – באופן מפתיע, כמו האופנועים על הגג, גם רוב ציורי ההשראה רחוקים מהסגנון של ינאי.
חורף בחורשת הירח, צבע מים על נייר, 48 * 65.5 ס"מ
סלעים בחורשת הירח, צבע מים על נייר, 65 * 101 ס"מ
חורשת הירח. כשמזג האוויר מאפשר, ינאי לוקח קבוצת תלמידים לשיעור באוויר הפתוח. בין המושבה הגרמנית לשכונת טלבייה שרדה חורשת אורנים שניצלה (לפחות לעת עתה) מתאוות הנדל"ן הניכרת סביבה. האגדה המקומית מספרת שהחורשה קיבלה את שמה ממחשופי הסלע הלבנים, הגדולים, שמכסים את אדמתה ומזכירים את פני הירח, אבל תמיד נדמה שהירח הוא דימוי למקום מפלט. מפלט עבור העצים, מפלט לקינון הבזים והינשופים, מפלט עבור מתבודדים ופיקניקים של משפחות, ומפלט לשני תמהוניים לפחות שחיים בה דרך קבע כבר שנים. כל בוקר וערב אני הולך ברגל מהבית לעבודה דרך חורשת הירח, ולא פעם רואה שם את ינאי עם התלמידים: עדר קטן של ציירים נפרש בחורשה, מציב את הכנים, בוחן את הדף. מארק גם מצייר את העצים בחורשה כדיוקנאות אנושיים, מלאי מרפקים.
בשתי עבודות של צבעי מים אנחנו רואים את פרשנותו של ינאי להשפעת עונות השנה על החורשה:
החורף מוריק את האדמה וערפל דק מכסה את העצים ובתי האבן, מצליח לטשטש אפילו את כיעורו של מגדל "משהב" שמתנשא בשולי השכונה. בתמונה השנייה הירוק כבר הצהיב בשמש הקיץ, האורנים שהתחדשו בצבעם מקבלים אל צמרותיהם את האור, האבנים הגדולות, המסוקלות, תוחמות את פיסת הטבע ואת הציור. בעבודות הללו חורשת הירח מזכירה את מפתני הבתים: דרך מעבר, ריקה כביכול, אך ינאי בוחר להתעכב בה ולהעניק משמעות לחיים ולסודות שנוצרים בתוכה.
ארוחת בוקר בטלבייה, שמן על בד, 67 * 82 ס"מ
ארוחת בוקר בקטמונים, שמן על בד, 65 * 65 ס"מ | מארק ינאי
ארוחה ליחיד, שמן על בד, 73 * 60 ס"מ | מארק ינאי
קטמון, קטמונים. הסוד ממשיך בתוך הבתים, בתוך החדרים. גם כאן, לרוב, החללים ריקים מאנשים אבל עקבותיהם ניכרים: שטיח על אדן החלון, מדפי ספרים, חדרי סלון הדורים, מיטה סתורה. בכמה עבודות השולחנות ערוכים לסעודה קלה, ונדמה שינאי מדגיש את השוני בין שכונות העיר דרך מה שמונח על השולחן. הארוחות משמשות כסממן תרבותי ומעמדי המעיד על הסועדים ועל מיקומם בשרשרת המזון הירושלמית.
הציור "ארוחת בוקר בטלבייה", נקרא בעבר "ארוחת בוקר ישראלית", שם אירוני לארוחה של עולים חדשים מארצות אנגלוסקסיות: כלים הדורים, קנקן פורצלן לחלב, תה, לחם טוב פרוס, עיתון "הארץ" באנגלית. החלון הפונה אל נוף העיר, נרשם מגבול שכונת קטמון הישנה וטלביה. מנגד, כמה מאות מטרים משם, מציגה "ארוחת בוקר בקטמונים" מזון בסיסי בייצור המוני: חלב משקית מונח בתוך קנקן מפלסטיק, דגני בוקר וקערה זולה. ענף שקד פורח בצנצנת זכוכית מוסיף יופי בהיעדר חלון עם נוף.
בעבודה אחרת, "ארוחה ליחיד" נראה דרך החלון מראה בין ערביים, על השולחן לחם ובקבוק בירה. אפשר לדמיין את הצייר, איש המלאכה, מתיישב לסעוד את לבו לעת ערב, בתום יום העבודה. מחר יחזיר את המפתח לבעלי הבית שאפשרו לו לשהות בביתם ולצייר.
טבע מופשט, שמן על בד, 92 * 129 ס"מ | מארק ינאי
שמן, מים את "פתח הבית" פותח ציור שמן מופשט ויוצא דופן שצייר ינאי בעת לימודיו בבצלאל, ברוח האמנות הישראלית ששלטה בכיפה באותם ימים.
ינאי זנח בשלב מוקדם את המופשט לטובת ציור ריאליסטי (במהלך שמזכיר את המהפך שעבר הציור של אביגדור אריכא במחצית השניה של שנות ה-(60), אך כבר בציור הזה אפשר לראות את הקומפוזיציה ואת תורת הצבע שילוו אותו ואת עבודותיו הבאות בצבע שמן וצבע מים.
ינאי יצר במהלך השנים מעט עבודות בצבע שמן. הוא עמל על כל אחת מהן זמן רב בטכניקות קלאסיות, ונושאיהן הם לרוב נוף, פתחים וטבע דומם. מול שכבות השמן, ינאי מרבה לעבוד בצבעי מים, טכניקה שמחייבת שליטה ויכולת לשחרר משליטה גם יחד. ציור בצבע מים הוא ציור כמעט מיידי, One Shot. מים שנוזלים ומתפשטים, ככתם או קו, ומנהלים דיאלוג עם הדף הלבן ועם האור המגלה את הדימויים, וכמו נמהל גם הוא בצבע המים.
האיכות של ינאי כמאסטר בצבעי מים באה ליד ביטוי מזוקק בציורי הדיוקנאות שלו, דיוקנאות של אנשים (וגם של עצים). הוא לא משתמש במודלים מקצועיים לציורי הפורטרטים, אלא מושיב מולו מכרים, תלמידים, קולגות וזרים. ינאי תופס אותם באִבְחָה אחת, לא רק את מאפייניהם הגופניים, כי אם את אופיים ומשהו ממהותם הנפשית. על הדף נוכחים ראשיהם של האנשים והם ממלאים את כל הנייר, לפעמים נראים צפים, כאילו נטולי גוף. שכבות צבעי המים מגלות לנו פרטים שהעין לא מבחינה בהם במציאות.
מעיין ועיר, ליפתא, צבע מים על נייר, 75 * 56 ס"מ
בית אבי חי. הקטלוג הזה הוא אחד מפירות התערוכה "פתח הבית", שמציגה מבחר מעבודותיו של מארק ינאי מתוך יותר מיובל של יצירה בירושלים. בעידודו של מנהל בית אבי חי, ד"ר דוד רוזנסון, התפרשה התערוכה לראשונה בקומה נוספת, מלבד קומת גלריית הקבע של בית אבי חי, וכך נוצרה הפרדה בין עבודות השמן לעבודות בצבעי מים. לעבודות הפורטרטים מוקדש חדר נפרד, שבו מוקרנים גם סרטים המתעדים את תהליך העבודה של ינאי. לצד העבודות מוצגים שירי משוררים, כמעט כולם ירושלמים, המקיימים דיאלוג עם היצירות, ופרשנות המציאות שמתאר ינאי בעבודותיו. במהלך הצבות התערוכה בגלריה, המבט שלי נדד מתיאור מרכז העיר של ינאי אל חלונות בית אבי חי המשקיפים אל אותו הנוף, וחוזר חלילה, ולרגע אחד לא היה לי ברור מה החלון ומה התמונה.
