המקצוענית: תחנות בחייה של רמה מסינגר

סבתא: ירושה מוזיקלית

סבתא שלי התגוררה איתנו תמיד בבית. היא היתה אישה בולגריה תרבותית מאוד, שחינכה אותי לקרוא ספרים בשרשרת. לבלוע ספרים, אפשר לומר. אני חושבת שממנה ירשתי את המוזיקליות, כי היא היתה שרה כל הזמן בבית. לפני שהיא הלכה לעולמה, בגיל 91, היא ציטטה שיר שהיא זכרה מהתיכון בבולגריה, שהולך ככה: "עכשיו אני הולך, ולא אחזור יותר. לכן, איתך הסליחה. בסיבוב האחרון אראה את מטפחתך כמו כנף שבורה של יונה לבנה". אלה היו המילים האחרונות שלה, לפני שהיא הלכה ושקעה.

אני חושבת שאישה כזו, שהמילים האחרונות שלה היו משיר שהיא למדה בבולגריה בתיכון, מעידה בעצם קיומה על התרבות העמוקה שהיא היתה נטועה בה.

הדלת הטרוקה: הולדת האמביציה
 

מכיתה ו' ואילך השתתפתי בחוג לדרמה, שהכשיר אותי להיות כל מי שאני היום. צביה הוברמן ניהלה את החוג ביד רמה. שם היא גילתה את כישרוני ונתנה לי לשיר ולשחק. היינו עושים הופעות ענק מול 3,000 איש בכל רמת אפעל, ועם הכשרה כזו, בהמשך הדרך אתה בהכרח פחות מתרגש כשאתה מוצא את עצמך מופיע בקאמרי מול 1,000 איש. תחילתו של החוג הזה היתה נהדרת ומכוננת. הייתי ילדה רחפנית מאוד ומעופפת שקוראת ספרים ונוסעת בדמיון. אחרי חודשיים מתחילת השנה, התחוור לי שכל הבנות המקובלות בכיתה הולכות לחוג לדרמה, ורק אני לא.

הזדרזתי להצטרף, ברצוני להיות כמותן, ואחרי חודשיים דפקתי על דלת החוג. צביה פתחה, אמרה לי "אני נורא מצטערת, ההרשמה נסגרה לפני חודשיים", וסגרה את הדלת. בהחלט יכול להיות שהשורש של הרצון והאמביציה שלי נולדו אז, מול אותה דלת טרוקה. באותו רגע אמרתי לעצמי "לשם אני עוד אגיע", ובאמת כעבור זמן, הכרחתי את כל הסובבים אותי להבין שזה המקום שנכון לי. באותה שנה אמנם לא נכנסתי, אבל כעבור שנה השתלבתי בחוג והייתי מובילה מאוד בכל המופעים שנעשו. בכל אופן, החוויה הזו של ילדה שעומדת מול דלת סגורה ויודעת שהיא עוד תגיע לשם, ויהי מה, היתה בהחלט מכוננת.

תלמה ילין: פסקולים דמיוניים

בתלמה ילין מצאתי סוף סוף מקום עם אנשים שדומים לי, אוהבים להתלבש מוזר, מכירים כל מיני אומנים שאיש לא שמע עליהם ואוהבים ללכת לתיאטרון. התגלה לי עולם מלא תחומי עניין. אהבתי במיוחד את שיעורי ההיסטוריה של התיאטרון והפילוסופיה של התיאטרון.
" זה מזכיר לי סיפור קטן: כשהייתי ילדה ביסודי, בסביבות כיתה ג', שחיתי עם שתי חברות שלי בבריכה. פתאום עצרתי ושאלתי אותן 'תגידו, כשאתן שוחות בבריכה, גם אתן שומעות את המוזיקה שמתאימה לסיטואציה?'. הן הסתכלו עליי בתימהון ובזעזוע ואמרו לי 'ממש לא!', עם מבט שאומר 'מי זאת המשוגעת הזו עם דמיונות השווא שלה?'. כשהגעתי לתלמה ילין, אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'הנה עוד הרבה אנשים ששומעים באוזני רוחם פסקולים דמיוניים' "

זה מזכיר לי סיפור קטן: כשהייתי ילדה ביסודי, בסביבות כיתה ג', שחיתי עם שתי חברות שלי בבריכה. פתאום עצרתי ושאלתי אותן, "תגידו, כשאתן שוחות בבריכה, גם אתן שומעות את המוזיקה שמתאימה לסיטואציה?". הן הסתכלו עליי בתימהון ובזעזוע ואמרו לי, "ממש לא!", עם מבט שאומר "מי זאת המשוגעת הזו עם דמיונות השווא שלה?". כשהגעתי לתלמה ילין, אני זוכרת שחשבתי לעצמי ,"הנה עוד הרבה אנשים ששומעים באוזני רוחם פסקולים דמיוניים".

זו היתה תקופה נורא מעצימה, מחכימה, ואני מרגישה שהבסיס האמיתי שלי, אף שאחר כך הלכתי ללהקת פיקוד דרום ולבית צבי, הוא בתלמה ילין. בעיקר בשל הלגיטימציה להיות, במירכאות, אמן, ולחשוב מחוץ לקופסה.

רמה מסינגר. צילום פלאש 90

להקת פיקוד דרום: שם למדתי לא להתפנק

בהתחלה נבחנתי לשלוש להקות צבאיות אחרות, ולא התקבלתי אליהן. כבר אמרתי נואש, ואז פתאום התקשר אליי יאיר רוזנבלום ז"ל, שהכיר אותי מההופעות ברמת אפעל. הוא אמר לי "תשמעי, אני עושה בחינות ללהקת פיקוד דרום. מעניין אותך להיבחן?". קפצתי מהכיסא ואמרתי "ברור שכן!". הלכתי להיבחן, עברתי בוחנים מפחידים מהשורה הראשונה, ובסופו של דבר, עברתי את הבחינות המפרכות.

הנסיעה באוטובוס של הלהקה ימים ולילות, עם חמש-שש הופעות ביום, היו ההכשרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היום בסביבתי תמהים איך זה שאני כל כך לא מפונקת בכל מה שנוגע למקצוע, וברור לי שהכול בגלל ההכשרה בלהקה הצבאית. אחד השיאים היה כשהופענו, עשרה חיילים וארבעה נגנים, מול שני חיילים במוצב על גבול לבנון. כשאתה עושה דבר כזה, אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להתפנק בהמשך דרכך.

אגב, בלהקה הצבאית הייתי אחראית רק על המערכונים. לא ניתן לי שום סולו. הסולו היחיד שניתן לי היה שורה בשיר הרעות, שהושר רק בתוכנית ב' - תוכנית שמופיעים בה רק בטקסים, פעם בכמה חודשים, ולא בשוטף. באיזשהו אופן נחמד, סגרתי מעגל כשהוצאתי לאחרונה תקליט משלי, ששמו "רמה", ובו כל השירים הם פרי עטי. בן זוגי אריק אביגדור הלחין. זו יצירה לגמרי שלי, וזו מין תשובה, שסוגרת מעגל בשמחה עם היעדר הסולואים.

שחקנית השנה: דברים שלמדתי מפלורנס
 

ההצגה "סוביניר", שעשיתי השנה בתיאטרון באר שבע, זיכתה אותי בפרס התיאטרון כשחקנית הראשית. בחרתי בתחנה הזו כי יש המון רבדים להצגה הזו. היא מספרת את סיפורה של פלורנס פוסטר ג'נקניס, שחיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. היא מילאה אולמות ענק בברודוויי והיתה הזמרת הכי זייפנית בעולם. היא כתשה לחתיכות יצירות של מוצרט וכל מיני קטעים קלאסיים מפורסמים, ולא הבינה שהקהל שממלא בהמוניו את האולמות, בא כדי ללעוג לה.
 

אני חושבת שיש משהו מרתק באישה שמאמינה בכל כוחה שזה מה שהיא צריכה לעשות, וגם מאמינה בעצמה על אף ולמרות כל מה שנמסר לה ללא הרף מהסביבה. זה כוח עצום, והשורה התחתונה היתה שהיא הצליחה להגשים את חלומה. שנית, נשאלת בהכרח השאלה: אם היא הצליחה למלא את כל אולמות הענק בברודוויי, אז על מי כאן בעצם הבדיחה? אני יכולה רק לספר שגיליתי במהלך העבודה שלזייף זה הדבר הכי קשה בעולם. זיוף דורש הרבה יותר ריכוז מאשר לשיר נקי. במהלך העבודה על ההצגה, יכולתי רק להזדהות ולהעריך את האישה הזו, שסימנה לעצמה מטרה - והלכה איתה עד הסוף.
 

לכל הפרטים על הסדרה "קול המילים"

הצטרפו לעמוד הבית של בית אבי חי