כך עושים זאת נכון

תרומתם הגדולה של הילל ושמאי לא היתה תרומה אישית, אלא זוגית. כל אחד מהם בנפרד היה חשוב מאוד, אבל לא כמו שניהם ביחד. לא כל כך בגלל הניגודים הגדולים ביניהם – זה רך וזה קשה, זה קשוב וזה פחות, זה מחמיר והאחר מקל – שיצרו סינרגיה הגדולה משניהם, אלא משום שלהם מיוחסת בעצם תרבות המחלוקת היהודית.

 
מחלוקת היא כלי מסוכן ובה בעת גם מכשיר בורא ומפרה (צילום: פלאש 90)

מחלוקת היא כלי מסוכן ובה בעת גם מכשיר בורא ומפרה. הסכנה ברורה: המחלוקת מפרקת. קשה להכיל התנגדויות, קל יותר להסכים עם כל אלה שחושבים כמוני. לא פלא אפוא שההמון, כיחידים וכעדר, שואף תמיד לאחדות - ואפילו היא מלאכותית ונבובה - או לפחות נמנע מלנקוט עמדות שיכולות להביא לידי מחלוקת. אלא שקשה להתעלם ממציאויות החיים שעל פיהן השוני והפולמוס גדולים מהדומה והמוסכם.

 

מחלוקות בהרבה מאוד חברות, בייחוד בחברות המונעות מרעיונות ומעמדות, הן עובדה אנושית בלתי נמנעת. והמחלוקת אכן מחלקת - אם להשתמש בשורש העברי של המילה. נוכח השונה והאחר מיד אתה תוהה: מי לנו ומי לצרינו. והחלוקה הבאה בעקבות מחלוקות יכולה להיות כואבת מאוד. היא מפרידה בין אנשים, מפצלת משפחות ויכולה להגיע עד למלחמות אחים ואזרחים. זה כוחה הרע, השטני והמרסק של המחלוקת. זה הכוח המחריב שהניע את הקיום המשותף שלנו במשכם של חלקים נכבדים מההיסטוריה היהודית. משנאת האחים את יוסף ("ולא יכלו דברו לשלום") ועד פילוג ממלכות יהודה וישראל. חוסר היכולת להכיל מחלוקות יחד עם הקנאות שנולדה ממנה היו לבנות הלוויה הקבועות והעצובות של קורותינו.

 

עם זאת, במקום שנמצא בו הרע נוכל גם למצוא את הטוב, שהרי תרבות מחלוקות היא רמה גבוהה מאוד של קשב והסכמה שיש בה כוחות יצירה עצומים. כי כשכולם מסכימים עם כולם על הכול, תהליך החידוש והיצירה נפסק לחלוטין. ולעומת זאת, פולמוס הוא כלי של בריאה שבאמצעותו ניתן לברר הבדלים, לחדד אי הסכמות ולהביא לעולם שילובים חדשים שלא היו קיימים בטרם פתחו בעלי הדעות את הוויכוח ביניהם. " פולמוס הוא כלי של בריאה שבאמצעותו ניתן לברר הבדלים, לחדד אי הסכמות ולהביא לעולם שילובים חדשים שלא היו קיימים בטרם פתחו בעלי הדעות את הוויכוח ביניהם "

 

זאת תרבות המחלוקת במיטבה – איך מסכימים שלא להסכים. זה לא קל, לפעמים אפילו בלתי אפשרי, אבל אלה בדיוק המורשת והירושה של שמאי והילל. כל אחד מהם לבד הסכים ודאי עם עצמו ועם חבריו הדומים לו, אבל בינו ובין יריבו, בן האסכולה האחרת, היתה פעורה תהום דתית, ערכית ופילוסופית שכמעט לא ניתן היה לגשר עליה. המתח בין המחנות היה עצום, ממש מסוכן: "אותו יום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל...תנא ר' יהושע אונייא תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל, תני [גרסה אחרת]: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים" (תלמוד ירושלמי מסכת שבת). מלחמת אחים של ממש, מלחמת דת ושפיכות דמים בצדה.

 

זאת היתה המחלוקת הרעה בהתגלמותה, הטראומה האופטימלית, והתוצאה הולידה אך טוב. מתוך דם הנופלים וזיכרון הנרצחים – כך לפחות על פי המיתולוגיה הקדומה – מיסדו שמאי והילל, שני ראשי הבתים, את תרבות המחלוקת שעל פיה אנחנו עדיין אמורים לנהל את הוויכוחים ואת אי ההסכמות של חיינו.

כל הפרטים על "מבט אל האבות", ערב עיון בהשתתפותו של אברום בורג