פורים: הגרסה החרדית

טיש פורים בחסידות תולדות אברהם-יצחק בירושלים. מאות אנשים ונערים בחלוקי "זברה" ותרבושים אדומים מתנועעים ברטט קודש על הטריבונות ורוגשים בקול: "ונהפוייך הִיא... ונהפוייך הִיא... אשר ישלטִי היִידים הַיימוּ בּשׂויינַאיֶים...". המילים מובנות איכשהו לדוברי עברית, אך לא בטוח שלמרדכי הפרסי ההיסטורי. אבל זהו עיקרו של היום: חוט של דורי דורות נמשך מכסרכסס הראשון – הוא אחשוורוש – ונשפי הצ'יצ'ולינות שלו, אל מאה שערים, מאסתר היפהפייה ה"פרענקית" שעל דעת עצמה נישאה לערל, אל ההתכנסות הירושלמית הקדושה החוגגת בהגייה אשכנזית את נס הצלחתה כשליחת כל הצדיקים.

אירועי המגילה רחוקים וקדושים, ואילו אנו כאן ועכשיו, לאחר דורות של פרשנות, התאמה ותחפושות, קוראים במגילה את הגלוי, את הנסתר, את אלוהי ישראל שאינו נזכר במגילה אך שלט בכל הסיפור מאחורי הקלעים, ומאז ועד היום מצילנו מידם של "המנים" שונים ומשונים. לכן הרחוב החרדי בפורים נראה כמו קרנבל עליז השובר מוסכמות ומשכיח כללים ליום אחד. בחורי ישיבה הלומי אלכוהול רוקדים ברחובות, נוהגים בכלי רכב שכורים ומעשנים בלי הרף. תלבושת השחור-לבן הקבועה מפנה את מקומה לגוונים שונים של תחפושות. זו תופעה ייחודית למדינה היהודית – לא לאירופה ההיא כאשר חגגנו בשקט מפני זעמו של הפריץ.

אבל מתברר שגם לפורקן יש קודים חברתיים. בתוך הקרנבל ישנם איים של חוק, של משמעת הלכתית. בראש ובראשונה קריאת המגילה גופא, המצווה המרכזית של היום, המבצרת לה מקום של שקט בתוך הגעש, שכן צריך להאזין לכל מילה ומילה ו'לצאת ידי חובה'. אין עכשיו מקום לקלות ראש.

חברה נמדדת ברגעי הסרת כבליה, אולם כל קהילה וקהילה ופורקנה. לא הרי הסרת הפיקוח ההדוק שבחברה החסידית לזו של החברה הליטאית; לא הרי הישיבה פנימה כהרי הרחוב; לא הרי עולם הגברים שקצת מרשה לעצמו כעולם הנשים הצייתני יותר: "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד", כי גם בפורים עדיין מרדכי קובע.

אינו דומה פורים של "הרחוב החרדי" לפורים של אליטות ושל תלמידי חכמים, שבשעת שכרותם נשמעים מפיהם דברים מרתקים, גילופין קדושים ומחכימים, ואילו ברחוב, "משמרות הצניעות" עובדות קשה להשליט סדר בריכוזי המהומות במרכז השכונה. ישנה אגדה על צדיק מקובל שלפני שנים רבות גזר שבכל שנה ימטירו השמים גשם בפורים, כדי למנוע, ולו במקצת, את הוללות הנוער ברחוב.

חבורת צעירים ששתו עד ללא ידע במאה שערים, בפורים תשע"ג (צילום: נתי שוחט, פלאש90)

בקהילות החסידים גם התחפושת עדרית ותחת פיקוח: כולם כאיש אחד עם תרבושים אדומים, ודי בזה לחולל עליצות, מול הרבי וארון הקודש. ה"פורים רב" החסידי מבצע חיקויים של הרבי בנוכחותו או מתבדח על דבריו בצורה עדינה, כי צריך לשעשע את הקהל. הרבי יושב ומחייך, והכול בשליטה ובגבולות הסביר, כי "מורא רבך – כמורא שמים" גם בפורים. פורקן הוא דבר יחסי, בהתאם לנורמות הפיקוח של כל השנה. גם המגילה היא הסתר וגילוי בו זמנית; אלוהים מנווט את כל האירועים מאחורי פרגוד. אין רגע בלעדיו, גם לא ביום הקרנבל הגדול.

אז מה מלמדת מגילת אסתר על קהילות החרדים? כוחה של מצווה, כוחה של אמת כסלע בים ההוללות. בצדה קיימים אינספור קודים מסורתיים-פרשניים המופיעים ביום זה, בצד קודים חברתיים הבודקים את גבולותיהם. בכל דור ודור יש לנו אחשוורוש טיפש, המן רשע ומרדכי צדיק שהוא הישיבות הקדושות, בצד פשוטי העם, שאינם מצייתים לגדולי הדור ו"נהנים מסעודתו של אותו רשע". לדבריהם, "המלך הזמין עבורנו את ההכשר המהודר... אז למה לא...", ולא ידעו "מודרנים" אלה כי מביאים הם כליה על עם ישראל בעצם ההתקרבות אל הגוי. עד שמעמיד עליהם הקב"ה מלך רשע כהמן ומחזירם למוטב אל ישיבתו של "מרדכי הצדיק" (לפי פרשנות אמיתית לגמרי מתוך מגילת אסתר מאוירת לילדי החדר).

ככל עם ישראל, גם החרדים נוהגים להכות את המן בקריאת המגילה, אך יש גם המכים בבדיחותא כל אזכור של ה"מדינה", או "הכסף, ובתקופת ראש הממשלה לוי אשכול, היכו בירושלים גם בפסוק: "עשרת אלפים כיכר כסף אשקול". כי גם אנו, כאבותינו, מיעוט נרדף תרבותית, ואין לנו אלא לייחל ל"נַהפוייך הִיא", בימים ההם ובזמן הזה. 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי