זהו סוף החדשות: כך הפך הדיווח משדה הקרב לסרט אקשן

לפני שלושה שבועות הותרה לפרסום ב-ynet ההקלטה של שיחת המוקד של הנער אייל יפרח ז"ל. זה היה אחד מהרגעים שבהם הגבול נפרץ בתקשורת הישראלית. קולו של הנער האמיץ שתפס יוזמה כשברקע קולות הרוצחים וקולה של ח"כ שלי יחימוביץ' מתראיינת ברדיו, בשילוב קולו של המוקדן חסר האונים ומה שנדמה כיריות עם משתיקי קול היו לכולנו כהזיה מטלטלת. לא אגזים אם אומר שהיא עוררה ברבים מאיתנו מצוקה, כי לא היה לנו איפה לעמוד בתוך הגבול הצר שבין חדשות לתוכנית ריאליטי, שלא לומר סרט אימה. 

רבים מאיתנו התלבטו אם בכלל ללחוץ על אותה הקישורית שתנגן לנו את ההקלטה, במכניות קרה, ובלי חלונית שתצוץ ותשאל אם אנחנו באמת בטוחים שאנחנו מעוניינים בכך. רובנו לא עמדו בפיתוי; אנחנו כבר מאולפים כמו הכלבים של פבלוב. גם אלה שהתעקשו לא לשמוע אותה, מתוך כבוד למתים ובניסיון נואש להציל את כבודו של השיח התקשורתי הישראלי, או לפחות לקבול על השפל החדש שאליו הידרדר, נאלצו לשמוע אותה במהדורות החדשות המרכזיות של אותו הערב. נציין שאתר החדשות nrg לא פרסם ולא שידר את הקלטת.

הזדעזנו לרגע, אבל בלהט האירועים, המשכנו לסדר היום. הדחף לעסוק במחדל המשטרתי – אולי העילה היחידה לפרסום הקלטת – הסיט את הביקורת לשוליים, והאירועים שפקדו אותנו מיד לאחר מכן – רצח הנקמה של מוחמד אבו-חדיר ומבצע "צוק איתן" – קברו דיונים חשובים מאחור. ככה זה במלחמה: תחושה של כאוס, בטח בעידן המדיה החדשה.

הסלמה 

שבוע לאחר מכן, הלומי מבזקים, ידיעות וטורי דעה, בעוד אנו מסתגלים אל הלחץ הברומטרי של אטמוספירת החדשות ההולכת ונעשית דחוסה אפילו יותר, נודע לנו שסוכל פיגוע חדירה מן הים. ידיעה מרעישה כשלעצמה, מה גם שדובר צה"ל התיר לפרסום תיעוד של חיסול חוליית המחבלים. כעבור עוד יומיים, פורסם החיסול של חוליית המחבלים שהגיחה מתוך המנהרה.

צילומים מן הסוג הזה מטעם ההסברה של צה"ל, עד כמה שזכור לי, הם תופעה חדשה. אנחנו צופים בסרטונים שמטרת פרסומם היא בעיקר להרתיע את מחבלי החמאס, ולא מאמינים. בן רגע נהיינו לשוכבים במערב, לתצפיתנים, לטייסי קרב. המבט של המשתתפים בלחימה נהיה למבט שלנו. הדמויות הקטנות על המסך אינן סימולציות של מהדורת החדשות; אלה המחבלים עצמם. מבחינת הפסיכולוגיה שלנו כצופים, נטרפות כאן הקונסטרוקציות שמסייעות לנו להתמצא בתוך הצפת המידע. הגבולות הדקים גם כך בין חדשות, תוכניות ריאליטי וסרטי אקשן נעלמים כליל. טריפת הקונסטרוקציות הזאת היא אחת מן התופעות הפסיכולוגיות שגם פוקדות את הלוחמים בשטח עצמו כשהם פתאום מוצאים את עצמם בתוך מה שעד כה היה מוכר להם רק מסרטי אקשן. הטראומה של הלוחם משדה הקרב עשויה בן רגע להפוך להיות הטראומה של הצופה בסלון.

אלה היו רק הסנוניות הראשונות. עם הכניסה הקרקעית, אתרי החדשות ומהדורות החדשות הוצפו בהסברה ובתיעוד חי של המלחמה: היתקלויות, חיסולים וכיוצא בזה. תיעוד קרבות מעין אלה בדרך כלל היה נחשב לחומר מסווג ומוסרט רק בתחקירים או בהכנות לקרב בצבא. אבל נדמה שאסטרטגיית ההסברה של צה"ל נהייתה אגרסיבית יותר, ואנחנו חשים בהשפעות המיידיות שיש לכך גם עלינו כצרכני חדשות.

 
צוות צילום זר על גבול עזה (צילום: פלאש90) 

חשוב להבהיר - זה לא חומר דוקומנטרי, כי הוא לא בעל עמדה עצמאית ביקורתית משלו, ונשאלת השאלה עד כמה זה גם חומר עיתונאי במובן המסורתי של עיתונות. במובן מסוים, זה פשוט תיעוד נקי, ריאליטי גולמי, מציצנות נוסח האח הגדול. ואולם, מטרתו היא הסברתית, ועל כן הוא גם תעמולתי, כי המבט הוא תמיד אוהד.

מעבר לנסיבות של המבצע הנוכחי, אשר הביאו את רוב הציבור לתמוך בו, גורם נוסף לתמיכה הוא חומר הגלם ההסברתי שמונגש לנו דרך ערוצי החדשות-ריאליטי. אפשר להיווכח לכן במגמה נוספת, של התעצמות התמיכה במבצע ככל שהוא נמשך. במקרים של מלחמות אין-ברירה, או מלחמות צודקות, זהו כלי הסברתי חשוב, כי הוא קונה זמן מדיני, אבל הוא יכול להיות מופעל גם במלחמות יש-ברירה שאינן צודקות ולהשיג אפקטים תעמולתיים זהים, וזו כבר סכנה.

פסאודו חדשות

כשבשנות ה-90, במהלך גל הפיגועים של האוטובוסים, פרסמה התקשורת תמונות בלתי מצונזרות של גופות הנרצחים, היה ברור שהחל עידן חדש בתקשורת הישראלית. עידן הפורנוגרפיה. נהפכנו כולנו בן רגע לחוטאים מציצנים. אולי לא נפגענו בפיגוע עצמו, אבל נפגענו כשהצצנו, בלית ברירה, בחלקי הגופות שהיו מוטלות לפנינו בעמודי העיתון ועל מסכי החדשות.

שיחקנו אז משחק כפול: מצד אחד, קבלנו על חוסר האחריות של התקשורת שכפתה עלינו את זהות ה"סקרנים שתוקעים את התנועה", ומצד שני, בו בזמן, שיתפנו פעולה ולא הפננו מבט הצדה. המוטיבציה לצרוך את המידע הזה היתה יותר אינסטינקטיבית ורגשית מאשר מחושבת. במלחמה על הרייטינג, בחרו ארגוני התקשורת לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ועל כן הקטלוג הנכון של המידע הזה הוא פורנוגרפיה. גם אם זה לא תוכן מיני פר אקסלנס.

זו איננה תופעה מקומית, אלא מגמה עולמית שבה ערכי החדשות של פעם, כגון "זכות הציבור לדעת", נדחקים הצדה לטובת ייצור הכלאיים שאנו צורכים היום. אנחנו עדיין מכנים אותו "חדשות", אבל זה כבר יצור תקשורתי אחר לגמרי. בעגה המקצועית יש לפורמט הזה שם, (Reality News Standard (RNS, וזה אולי הפורמט החדשותי הנפוץ והמקובל ביותר כיום בעולם החדשות.

הוא צמח בין היתר על רקע הדרישה לעדכונים שוטפים מסביב לשעון במרחב של רשת גלובלית ובשל הצורך לייצר באזז תמידי. אלא שהתמורה היא בהתאם – שינוי גנטי. כי במקום לסקר חדשות, עכשיו צריך גם לייצר חדשות באופן הרבה יותר אגרסיבי, ובמקרים רבים, מדובר בפסאודו-חדשות, תופעה שאנחנו מכירים מן השעות הארוכות של קשקשת הפרשנים או של שליחת כתבים לסיקור תליית שלטים לפני הפגנה, למשל.

• " אנחנו צופים בסרטונים שמטרת פרסומם היא בעיקר להרתיע את מחבלי החמאס, ולא מאמינים. בן רגע נהפכנו לשוכבים במערב, לתצפיתנים, לטייסי קרב. המבט של המשתתפים בלחימה נהפך למבט שלנו. הדמויות הקטנות על המסך אינן סימולציות של מהדורת החדשות; אלה המחבלים עצמם " בדומה לפורמט של ריאליטי, כמו בתוכניות "הישרדות" ו"האח הגדול", גם בחדשות-ריאליטי צריך להתערב בסיפור כדי לייצר סנסציות, להפריח שמועות, לעמת גרסאות, לחלץ כותרות ולביים צילומים עיתונאיים. אחת הדוגמאות הידועות לצילום עיתונאי מבויים היא תמונתו של הנשיא בוש מנחית מטוס קרב על משחתת מטוסים באוקיינוס השקט ויוצא מתא הטייס בלבוש קרבי מלא. מה שהעולם לא ידע הוא שכדי לצלם את התמונה הזאת נעשו חזרות רבות, והלוחמים על המשחתת, שהיו בדרכם הביתה מעירק, נאלצו לחכות שעות ארוכות עד להשגת הצילום. המשחתת אפילו שטה במעגלים ולא התקרבה כמתוכנן אל חופי סן-דייגו כדי להישאר הרחק, מחוץ לתחום של טיסת המסוק, וכך הדוברים של בוש יכלו לתרץ את הצורך בשימוש במטוס קרב. האינטרס היה גם של ממשל בוש וגם של התקשורת, ששיתפה פעולה (התפקיד החדשותי שלה היה לחשוף בדיוק את ההמחזה הזו!), ויש האומרים שהצילום הזה הזניק את מסע הבחירות שלו לקדנציה השנייה.

האם זה צילום עיתונאי? זו הרי סתירה בהגדרה וזילות של המקצוע, אם אנחנו מדברים על סיקור חדשותי. אבל אם אנחנו מדברים על מדיום אחר, על חדשות-ריאליטי, זה הסטנדרט המתבקש. לכן, אגב, המיינסטרים של עולם החדשות כבר לא מזוהה כקבלן מידע, אלא כקבלן בידור. החדשות לא נועדו לספק information, אלא infotainment. או כמו שחבר שלי מהתחום קרא לזה פעם "חדשואו".

גם לא נראה שיש לחדשות כוונה להסתיר את עולם הערכים החדש הזה. כמה פעמים שמענו את רזי ברקאי או את אילנה דיין או כל "סלב" תקשורתי אחר (שימו לב למילה "סלב") משתמשים מפורשות בראיונות שלהם בביטויים כגון "כותרת" או "סקופ" או "ספין" תקשורתי. כלומר, יש כאן שקיפות של השיח על "פס הייצור" של החדשות, שנהפך להיות חלק טבעי ומקובל בתוך "פס הסיקור".

שוטרים וגנבים

נבחין רגע בין ארבעה סוגים של חדשות-ריאליטי שהזכרנו עד כה, אשר באים לידי ביטוי גם בחדשות של החודש האחרון מאז "שובו בנים" ועד "צוק איתן". [א] ישנן החדשות שפונות אל הקרביים שלנו במטרה למכור ולהרוויח רייטינג במחיר של דחיקת ערכים אחרים לשוליים, שאותן כינינו פורנוגרפיות – קלטת המשטרה נופלת לקטגוריה הזאת; [ב] ישנם הפסאודו-חדשות, שהן סיקור סרק של אירועים חסרי חשיבות והפסאודו-פרשנות עליהן שמטרתם לייצר אווירה חדשותית ולשמר את הבאזז; [ג] ישנן ההתערבויות הממשיות של ההפקה ביצירת אירוע חדשותי סנסציוני, או שיתוף פעולה עם מושא הסיקור על חשבון הסיקור האמיתי שלו; [ד] וישנו התיעוד החי: סיקור שאינו עסוק בסימולציות, אלא בחומר הגלם עצמו, תוך כדי שהוא מתהווה.

את הסוג האחרון אפשר לחלק לשני תתי סוגים. [ד1] תיעוד שמתלווה אל הכוחות ומצלם אותם תוך כדי פעולה, ו[ד2] תיעוד של האמל"ח עצמו, דהיינו, האחדה של מבט הצופה עם המבט של הטייס, הצלף, השוכב במארב וכדומה. אני רוצה רגע להתמקד בשני הסעיפים האחרונים של התיעוד החי, כי עד כמה שזכור לי, הם השחקנים החדשים במגרש, במיוחד השני מביניהם, ולנסות להבין אותו על רקע פורמטים אחרים של ריאליטי.

• " כמה פעמים שמענו את רזי ברקאי או את אילנה דיין או כל "סלב" תקשורתי אחר (שימו לב למילה "סלב") משתמשים מפורשות בראיונות שלהם בביטויים כגון "כותרת" או "סקופ" או "ספין" תקשורתי. כלומר, יש כאן שקיפות של השיח על "פס הייצור" של החדשות שנהיה לחלק טבעי ומקובל בתוך "פס הסיקור" " מבין תוכניות הריאליטי המוצלחות בארצות הברית, התוכנית "Cops" והשדרוג המאוחר יותר שלה "America's Most Wanted" הן הדומות ביותר לסוג הסיקור הזה. בשונה מתוכניות ריאליטי אחרות, כגון "הישרדות", "האח הגדול", "הרווק", "המירוץ למיליון" או אפילו האבטיפוס הקדמון של כל אלה, "פספוסים", שתי התוכניות הנ"ל מבוססות על אותו הפורמט, שבו יש מצלמה שמתלווה אל השוטר בסיורים שלו, מתעדת את הדיבור שלו בקשר, את המרדפים (במקרים מסוימים גם את היריות) ומשלבת בתוצר הסופי גם ראיונות ופרשנויות של המשתתפים על המצב בשטח, על איך הם פעלו ולמה.

מחקרים מראים שקהל היעד של תוכניות ריאליטי כמו "Cops" ו"AMW" הוא הציבור שמרגיש מאוים מפורעי חוק ומוכן על נקלה להזדהות עמוקות עם ה"טובים", שמגנים עליו מפני ה"רעים", גם במחיר של התעלמות מסוגיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות מורכבות יותר, שלא לציין את הפרת זכויות האדם הפוטנציאלית של חלק מן המצולמים ה"נרדפים".

מובן שקיימים כמה הבדלים עקרוניים בין תוכניות כאלה ובין החדשות-ריאליטי וסרטוני ההסברה שמנפק דובר צה"ל ב"צוק איתן", כי הריאליטי החדשותי של "צוק איתן" מתרחש במלחמה ולא בשגרה, בצבא ולא במשטרה. למשל, הצילום הצה"לי נובע בין היתר דווקא מתוך הכרה בזכויות האדם של האזרחים בקו האש ומתוך הצורך להגן על חיילים – שמתועדים כפועלים בצורה אתית – במקרים של ועדות חקירה או תביעות בינלאומיות. ועדיין, תוכניות ראיליטי כגון השתיים שהזכרתי, עוזרות לנו להבין את היצור החדשותי החדש הזה.

המפיק של "Cops", ברטרם ון-מונסטר (שהוא גם היוצר של "המירוץ למיליון"), אפילו פנה לפנטגון ערב היציאה של צבא ארצות הברית לאפגניסטן וביקש את הזכויות להתלוות אל פלוגת לוחמים ולתעד את עבודתה בשטח. התוצאה היתה סדרה בת שישה פרקים, "Profiles From the Front Line", שהיא העתק ישיר של הפורמט של "Cops", אלא שבמקום שוטרים ברחובות הפרברים של אמריקה, המשתתפים הם חיילים במדבריות של אפגניסטן (כל הפרקים כאן). כעת נחשו, האם זה שודר כסדרה של כתבות חדשותיות מטעם ההסברה של הפנטגון, או כסדרת ריאליטי? איפה נכתבו הביקורות בעיתונות, במדור הטלוויזיה או במדור החדשות?

עולם החדשות שינה לגמרי את פניו, ועל הציבור אפוא לפתח את הכלים הביקורתיים כדי להתמודד באחריות עם מה שמאכילים אותו. הערך העיתונאי של "זכות הציבור לדעת" נהיה אט אט בתחום האחריות של הציבור עצמו, שגם מפתח כישורי פרשנות משלו. כל צרכן חדשות שרוצה לקבל תמונת מצב מהימנה חייב להיות גם סביל אבל גם פעיל, ורק כך להגיע אל המסקנות ואל ההכרעות של עצמו, בין שזו הכרעה לתמוך במדיניות או במבצע כלשהם ובין שזו הכרעה להתנגד להם.

המדיה החדשה שבעטיה החדשות נהפכו לחדשואו היא אותה המדיה החדשה שמאפשרת לנו להתמודד עם המציאות החדשה הזאת. הדמוקרטיזציה של האמת מצד אחד מאפשרת לקבלני החדשות לייצר תוכן בידורי שמשולב בסיקור החדשותי, ומצד שני, מאפשרת לנו לברור ולמיין באופן עצמאי יותר ולהיות הבעלים האוטונומיים של עמדותינו. לכן, מי שנותר סביל כי הוא סבור שהוא עדיין צורך את סוג החדשות שהוגשו לו לפני כמה שנים, לא רק מוותר על זכותו לדעת, אלא פותר את עצמו מן האחריות האזרחית שאותה הזכות נהפכה זה מכבר להיות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אחי