הייתי רוצה להקשיב יותר

צרפתית

הרומן הלשוני הראשון שלי לא היה עם עברית, אלא דווקא עם צרפתית. והוא עדיין נמשך. קשה להסביר את ההתרגשות שהשפה הזו גורמת לי. כשהייתי בת שנה נסעתי עם הורי לבלגיה. גרנו שם חמש שנים ולמדתי ביחד את שתי השפות. צרפתית היתה השפה של החוץ, של חורף וקור ושלג, של הגן ושל בית הספר. עברית היתה השפה של הבית ושל אמא. אבא למד ואמא היתה בודדה. היינו הרבה בבית ביחד, מסתכלות מהחלון הגדול הפונה לרחוב על האנשים ההולכים בשלג. שעשועים של עידן הטרום טלוויזיה. בגיל שש חזרתי לארץ, וכמו ילדים רבים ניסיתי להיטמע מיד בסביבה, גם הלשונית, וסירבתי לדבר צרפתית. למעשה שכחתי אותה. שכחתי אותה עד כדי כך, שההורים דיברו צרפתית כשלא רצו שנבין. בתיכון למדתי צרפתית שנתיים. הייתי תלמידה בינונית ומטה. השפה לא דיברה אלי ואני לא דיברתי בה ואליה. ואז הגעתי לאוניברסיטה, ואחרי כמה שנים כשרציתי ללמוד לתואר שני חייבו אותי בשפה זרה שנייה. בחרתי בצרפתית, וחשבתי לעצמי שסופסוף אלמד אותה בצורה מסודרת, שיטתית, כמו שצריך. אבל בבחינת המיון קיבלתי "פטור". זה היה מוזר מאוד. מעין הלם. תוך כדי הבחינה נזכרתי בשפה. הבנתי שאני מכירה לעומק את מבנה המשפטים, את התחביר. המון מלים חזרו אלי, הבנתי פתאום הרבה דברים. זו הייתה הבנה מוזרה, אוצר המלים היה כמו של ילדה בת שש, ובכל זאת משהו בשפה, בסיסי, חזר ועמד פתאום לרשותי. ככה יצא שבכל זאת לא למדתי אותה אף פעם ברצינות. לא התעמקתי בה. אני אוהבת את המוזיקה שלה, אוהבת סרטים צרפתיים, אבל עד היום משמרת איתה מן יחסים כאלה של יודעת-לא יודעת, ואוהבת שהיא מפתיעה אותי כל פעם מחדש כשאני מגלה שהיא יותר מוכרת מכפי ששיערתי. איכשהו, אני כנראה גם לומדת אותה בלי ללמוד באופן מסודר. בכל פעם אני מגלה שאני מבינה יותר ממה שנדמה לי שאני יודעת. וזה נמשך כבר שנים. היא כאילו מפכה אצלי במסתרים. היום למשל נזכרתי בשיר של אדאמו (Salvatore Adamo), שלהורים שלי היה תקליט שלו, וזמזמתי אותו לעצמי. המנגינה הרגיעה אותי. שמתי לב שאני זוכרת את המלים. וגם - שאלו מלים שבתור ילדה לא הבנתי ועכשיו כן:

Tombe la neige
Tu ne viendras pas ce soir
Tombe la neige
Et mon coeur s'habille de noir

(השלג נופל/את לא תבואי הערב/השלג נופל/לבי לובש שחורים)

עברית

מה שמאוד מעסיק אותי בזמן האחרון זה הקשבה. הייתי רוצה להקשיב יותר, ויותר טוב, או לפחות אחרת. אחת הדרכים שבהן אני לא מקשיבה היא ב"לדבֵּר יותר מדי”. הייתי רוצה לחשוב יותר על המלים לפני שהן יוצאות מהפה. לא להיות בולימית בדיבור. וזה קשה גם בכתיבה. אני עסוקה בהקשבה לאנשים מדברים. לא לתוכן אלא יותר לתבניות הדיבור, לקצב, למרווחים. יש בי כמיהה לקצב יותר אטי בדיבור. שהמלים יהיו סמיכות יותר.

פיצול 

אני מתגעגעת למלים. אני אוהבת מלים ארכאיות שנעלמות, מעדיפה לפעמים תרגומים ישנים ולא ממש מובנים, מלים בארמית, ביידיש, בלטינית, בערבית שמשתלבות בעברית. אוהבת שפה תנ"כית, אוהבת גם לא להבין ממש את המילה, לא בהכרח, לא עד הסוף. אוהבת להכיר מלים חדשות. אבל אני מדברת פשוט. משתמשת רק בחלק מאוד מצומצם של אוצר המלים שלי. לא אוהבת לדבר שונה - כנראה לא ממש נפרדתי עדיין מאותה ילדה בת שש שמנסה להשתלב. ואם הבן שלי מתכווץ כשאני אומרת "לגמור" במקום "לסיים", אני אשתדל להקפיד לסיים. אבל לפעמים, עם חברים, אני מדברת אחרת. יש לי חבר-משורר שאוהב להדר בלשונו. כאילו חצי בבדיחות הדעת - אבל גם לא. ומולו אני מרשה לעצמי להמריא, ומתענגת על השפה העשירה שפתאום מוצאת את הדרך אל השפתיים שלי בטבעיות ובקלילות. לפעמים אני מרגישה שלא אני משתמשת בשפה אלא היא בי. השפה עושה כל מיני דברים, זורמת. דרך מי ששם לב אליה ודרך מי שלא. וזה טוב, ככה וככה. אני לא מוליך חשמלי יותר טוב.

גמילה 

מה שמעניין אותי כרגע זה הניסיון שלי לא להיות כל כך מכורה לשפה. לנוח ממנה קצת. לבדוק מה יש מעבר לה. למשל דברים לא לשוניים, שמקומם בחיי עד כה היה זעיר. כשאני מתעוררת היד שלי כבר לא נשלחת אוטומטית לספר שליד המיטה. אני פחות תולעת ספרים, ויכולה לשכב בבוקר זמן רב במיטה, בין שינה לערות, ורק להסתכל על החושך משתנה לאור, להקשיב לציפורים, לראות את הפקאן. לאו דווקא לכתוב. היום אני פחות שבויה של הדחף הזה, של הנביעה המסחררת של מלים ומשפטים שבעבר אחזה בי בחוזקה.

היד שלי כבר לא נשלחת אוטומטית לספר שליד המיטה (cc-by-jawcey)

תנ"כית

בזמן האחרון יש לי שימוש נרחב בכתיבה באירועים תנ"כיים ובלשון תנ"כית. אני שמה לב לכך בעיקר מול הסטודנטים שלי, שעבור רובם כל מה שמזכיר תנ"ך מתקשר אוטומטית לדת. זה שינוי חברתי שקרה בעשרות השנים האחרונות. כשהייתי ילדה זה לא היה ככה. למדנו תנ"ך, המון, וללא שום הקשר דתי. והשפה הזאת, משהו בדומה למה שתיארתי עם הצרפתית, זורמת במחזור הדם שלי, נגישה, יומיומית. חלק ממני. פתאום שמתי לב, לא מזמן, שהעולם מסביב השתנה ושהטבעיות הזו הפכה מוזרה, כנראה. אבל אני לא יכולה ולא רוצה לשנות את זה. כי זו אחת המתנות המופלאות באמת. ושוב, יש הבדל גדול בין היחסים האינטימיים שלי עם השפה התנ"כית או ה"גבוהה" בכתיבה לעומת בדיבור. הדיבור שלי רזה, כמעט עילג לעתים. הסוואתי.

זה צורך עמוק, שאני לא ממש יודעת להסביר אותו. כאילו היחסים שלי עם השפה על כל רבדיה חייבים להישאר כמוסים. אני מתכווצת כשמדברים לידי כך שמישהו לא יוכל להבין. זה נתפס בעיני כמעשה משפיל. כמעט אלים. אם למשל אני מסתובבת עם חברה שמדברת עברית גבוהה (שאני כשלעצמי יכולה לאהוב, בהזדמנות אחרת), ומסביב שואלים: מה? מה? והיא מתחילה להסביר - כל מה שאני מצליחה להרגיש זו בושה. כאילו האינטימיות הזו עם העושר של השפה זה משהו ששייך לתחום הפרטי ביותר. משהו שאפשר לחשוף רק לפעמים, ועם שותפים מאוד ספציפיים. בכתיבה אני מרשה לעצמי הרבה יותר. אולי כי מראש אני יודעת שמי שקורא - ובעיקר שירים - מוכן או צריך להיות מוכן להיתקל במוזר, במיוחד, בבלתי מובן. מחפש אותו ואולי אפילו שמח בו. שם זה לא מתנשא. אז כן, יש לי איזה עניין עם הביצועיות של השפה. איזו מן מבצעת אני שלה. ויש בי תשומת לב לאופן שבו הביצוע שלי משתנה ממקום למקום, מדיבור לכתיבה, מנמען לנמען. אני לא אחת בדיבור שלי. או אולי נכון יותר לומר: האופן שבו אני לא אחת מתבטא באופנים שבהם אני מבצעת את העברית. לפעמים אני מתעבת את הזליגיות הזו. משתוקקת להיות אחת. להיות אותה אחת בכל מקום ובכל מצב. לא רק בדיבור.

אורית מיטל, דוקטורנטית ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. פרסמה שני ספרי שירה: "בעיות שיווי משקל" (ספריית פועלים, 1999) ו"שירי ברירה" (כרמל, 2007)