כשבנה יוני נהרג, מנואלה דבירי הרגישה בדידות, כעס ופחד. בלי להבין מדוע, היא רצה להסתפר. מאז היא מתחדשת עם גוונים, אורכים וצורות, ובין לבין מנהלת חיים מלאי משמעות
לפני שתים עשרה וחצי שנה, במלחמת לבנון שאולי נשכחה מלבו של רוב העם, נפל יוני בני. הדבר הראשון שעשיתי בתום השלושים היה לרוץ ולהסתפר. למה? אינני יודעת, אך הרגשתי שאני חייבת. הסתפרתי קצוץ קצוץ.
ידעתי אז כל כך מעט על מה שאני מרגישה, ועל מה שעומד להתרחש לי ולמשפחתי. היתה לי רק תחושה של כאב כמעט פיסי, של בלבול גדול, של כעס, של פחד, של אין אונים, של בדידות. רציתי שזה ייגמר, שהעולם יפסיק להתקיים ואתו השריפה הפנימית שלי. זה מה שהרגשתי אז, ובלי לדעת למה רצתי להסתפר.
מה שבטוח הוא שדבר אחד לא אבד לי: הרצון לחיות. מבלבל? מאוד. כזאת הייתי. מבולבלת.
מותו של יוני היה רגע מכונן בחיי ובחיי משפחתי, חציית ים סוף. הוא הפך אותנו לאנשים אחראיים, אמיתיים, אוהבים, כואבים. מאוחר יותר, כעבור שנים, גם מאוחדים יותר. מאז עברו שנים ושיניתי תספורות אינספור פעמים. הייתי ברונטית וג'ינג'ית, עם גוונים ובלי גוונים, עם שיער ישר ומתולתל ועם שפיצים.
היה לי שיער באורך בינוני כשנלחמתי להוציא את החיילים מלבנון (הצעירים בינינו בטח לא יודעים שהיציאה התרחשה בשנת 2000 ,שנתיים אחרי מותו של יוני). השיער היה באותו אורך ובצבע חום כשהחלפתי מקצוע והתחלתי לכתוב לפרנסתי. עם שיער קצוץ עזרתי לחברתי עדינה טל להקים את "נע לגעת", התיאטרון לחרשים עיוורים. עם שיער ג'ינג'י עסקתי בפרויקט לטיפול בילדים פלשתינאים בבתי חולים ישראליים, שיצא לדרך ב-2003 במסגרת מכון פרס. יותר מ-8,000 ילדים פלשתינאים ניצלו. בין לבין, עם שיער יפה ומטופח, בתספורת קארה מוקפדת, ג'ינג'י פרוע או שחור כעורב, כתבתי מחזה, ספרים למבוגרים וספרי ילדים.
כוחו של הטבע
הצבעים השתנו, וכך גם האורך והסגנון, ובאותו הזמן המשכתי לפגוש ולאהוב את החברות ולראות את ילדיי מתחתנים ומביאים לעולם חמישה ילדים - שלושה מתוכם נולדו ב-26 לפברואר, יום מותו של יוני. מקרה? אני לא חושבת. האם זאת לא התחדשות?
ובכל הזמן הזה מעולם לא עשיתי דבר כדי למלא חלל, אלא כדי לחיות חיים בעלי משמעות, חיים טובים.
הזיכרון של יוני התעמעם עם השנים ואפילו כמעט נמוג, נהפך לצל. יוני נהיה חלק ממני, חלק מהעשייה שלי. אליו אני פונה בשעות של פחד וחרדה. יוני הוא יועץ הסתרים שלי, המשענת שלי, הקול הפנימי האמיתי העמוק שלי, האמונה שלי. אני מתגעגעת אליו רק ברגעים בודדים. לא רוצה להפריע לו היכן שהוא נמצא. אני רוצה שיהיה לו טוב במקום שבו הוא נמצא, ורוצה שיהיה לי טוב במקום שבו אני נמצאת.
בזמן כתיבת שורות אלה, מעט לפני ראש השנה, אני מבקרת בכפר האיטלקי וירגולטה, שצריך להתאמץ כדי למצוא במפה. אין כאן כמעט כלום חוץ מאנשים טובים, שקטים ופשוטים שלמדתי להכיר ולאהוב, אופה שמכין לי חלות לשבת, צליל פעמונים כל חצי שעה וגן ירק שמניב לנו את העגבניות הכי טעימות בעולם, בזיליקום, מרווה ורוזמרין בשפע.
פה אנחנו מבלים את החודש האחרון של הקיץ וכאן גיליתי את הסוד האולטימטיבי להתחדשות, להבראה ולשמחת חיים: הטבע. מעולם לא הכרתי את כוחו המחדש והמרתק כפי שהכרתי אותו פה.
בת מזל אני, בת מזל משפחתי .
וכאן שערי המלבין והגלי נצבע באחרונה בגוון פלטינה. כנראה שכך הוא כבר יישאר. עד שייהפך ללבן לגמרי, או שלא.
מנואלה דבירי היא עיתונאית, פעילת שלום וסופרת ישראלית