מה גרם למנחם בן לעבור בגיל 61 מעיר בצפון להתנחלות בשומרון? לא רק הנוחות והמחיר, אלא גם הדחף לנוע כל הזמן בכיוון אחד - גן עדן
כשקבענו עם המובילים ל-29 ביולי, לא שמתי לב שמדובר בט"ו באב, חג האהבה היהודי, שלא היה יום טוב ממנו לעמנו ובו יצאו בנות ישראל בבגדים לבנים לחולל בכרמים. אני ומשפחתי הקטנה, אשתי ובתי הצעירה בת ה-16, העברנו באותו יום את עיקר חפצינו מהקוטג' השכור בכרמיאל, שבו התגוררנו בשבע השנים האחרונות, לבית שכור נפלא במיוחד. ביתנו החדש הוא וילה בת שבעה חדרים המשתרעת על דונם ביישוב נופים, התנחלות קטנה, ותיקה ומקסימה מעל נחל קנה, במרחק של כרבע שעת נסיעה מאריאל וכחצי שעה מתל אביב ומהרצליה.
איך עושה אדם, ועוד אדם בן 61 כמוני , מהפך כזה בחייו - ולמה? התשובה מורכבת מכמה רבדים, אבל תחילה לעיקר החדשות: אנחנו מרגישים נפלא (ואני מקווה שאני לא פותח פה לשטן). ממש לא נעים לי להתנאות באושרי. מעולם לא גרנו בבית מפנק כל כך, עם בוסתן אמיתי. והכל במחיר של 2,800 שקל לחודש. יש מציאות בחיים, תודה לאל. וביישוב יש עוד בתים במחירים כאלה.
המעבר שלנו עורר בתקשורת התרגשות קלה. פה ושם התראיינתי לעיתונים, לרדיו, לטלוויזיה. פה ושם לעגו לי (ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות"). בכל זאת, הנה קם מתנחל חדש מתוך לב התקשורת הישראלית הברנז'איסטית, הנוטה בחלקה להחרים את המתנחלים ואפילו לחרף ולגדף כל מי שמופיע בפניהם, כפי שעשה "גוש שלום" במודעות שפירסם נגד הופעתו של ארקדי דוכין באחת ההתנחלויות. " ככלל, אני נגד פינוי ישראלי כלשהו או פלסטינאי כלשהו מאדמתו ומביתו. יש דרך פוליטית, ואפילו יותר מאחת, לקיים גם את מלוא ההתנחלויות וגם את מלוא השלום בינינו לבין ערביי הארץ כולה. "
אבל לי אין טיפת רגשי אשמה. אני בטוח, כפי שהייתי בטוח תמיד, בטוהר ההתנחלויות ובהצדקה המוחלטת שלהן, ממש כמו בשיר הנפלא ההוא של נעמי שמר, "בהיאחזות הנחל בסיני": "כשפתאום פגשתי בפינה/ את ארץ ישראל הישנה/ את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת/ והיא פתאום הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת". אף פעם לא סלחתי לבגין על החזרת סיני, "חצי אי תמורת חצי נובל", כפי שכינתה את זה בכותרת ספר שיריה משוררת ישראלית אחת ממוצא רוסי.
יותר מזה: בעיני, ההתנחלויות והשמירה עליהן ועל ריבונותן הישראלית הן הערובה לשלום, ממש כפי שאובדנן חס וחלילה עלול לעניות דעתי לסכן את מדינת ישראל ולהעמידה בפני סכנת השמדה ממשית. אבל לא ניכנס לעניינים פוליטיים. ככלל, אני נגד פינוי ישראלי כלשהו או פלסטינאי כלשהו מאדמתו ומביתו. יש דרך פוליטית, ואפילו יותר מאחת, לקיים גם את מלוא ההתנחלויות וגם את מלוא השלום בינינו לבין ערביי הארץ כולה.
לא מוותרים על הפלסטינאים
תאמינו לי, כיף גדול לגור במקום שאתה בטוח לחלוטין בצדקתו. הרי נופים, כמו רוב התנחלויות השומרון, הוקמה על אדמת מדינה, אדמה ציבורית שאינה שייכת לאיש. בוודאי לא לפלסטין, שמעולם לא היתה קיימת. האחרון שהחזיק בה היה חוסיין מלך ירדן, שוויתר עליה כי לא רצה לעמוד בפני הצפה מחדש של פלסטינאים את ארצו. אנחנו לא מוותרים.
אבל המעבר שלנו להתנחלות נבע גם ובעיקר מתוך שיקולים פרטיים לגמרי. למרות יופיה, כרמיאל מיצתה את עצמה בעינינו. רצינו להיות קרובים יותר לילדים ולמרכז, ומכיוון שאנחנו גרים בשנים האחרונות בבתים שכורים, אנחנו הרבה יותר ניידים.
אבל הניידות הפנימית שלי עוצבה על ידי השירה. "אני חונכתי מתוך השירה", כפי שכתב מאיר ויזלטיר על עצמו, והשירה חינכה אותי להתחדש באמצעות תנועה. איך כתב פעם דוד אבידן:
קברניטים מזדקנים על הסיפונים
וסיפונים בלים על המים
ורק המים
לפי השערה נפוצה,
לעולם עומדים
בתנאי שאינם מים עומדים
אלא מים נעים
והדברים ידועים.
כלומר, כדי להיות מים נעים, ולא מים עומדים חס וחלילה, צריך לנוע ולא לעמוד במקום. בתנאי שנעים לכיוון גן עדן. וחופים היא מין מקום כזה. שנה טובה עלינו ועל כל עם ישראל. ועל ערביי הארץ גם.