זכרונות מליל הבדולח

סבי היקר מסוגל לחזור על אותם הסיפורים פעם אחר פעם, אך לעתים נדירות הוא מפתיע במשהו חדש. כמדי יום, גם אתמול העניק לי את חצי השעה היומית של שקט משני תאומיי, ניניו, הפעלתניים, כשהם יושבים שלושתם על הספה וצופים בערוץ "הופ". מדן ועד אילת לא תמצאו בקיא ממנו בעלילות דורה, בוץ, חטפני השועל ותיק הגב המדבר.

בינתיים הספקתי לעלעל מעט בעיתון שהיה מונח על השולחן. במוסף היומי הבחנתי בתמונת אחותו הגדולה של סבי, לוֹטֶה. הכתבה בה הופיעה הוקדשה לעדים הספורים שעדיין נותרו מליל הבדולח, שאירע בדיוק לפני שבעים שנה.
"סבא, גם אתה היית שם בליל הבדולח?" הסתקרנתי.
"כן, הייתי".  
"ממש בפוגרום?".
סבי הסב את מבטו מהמרקע ונאנח. "פוגרום זו לא הגדרה מתאימה למה שקרה שם".
"לא ההגדרה המתאימה?"
"לא, לא פוגרום. אתה לא יודע מה זה גרמנים, הכל היה מתוכנן. הגרמנים הרי אינם ברברים כמו האספסוף הפולני או האוקראיני. אצל גרמנים אין פוגרום. הכל התבצע בסדר מופתי. בשקט. אף אחד לא צעק ברחוב. את החלונות שברו לפי סדר, אחד אחד. ליד בית הכנסת עמדו כמה מכוניות כיבוי אש כדי שהאש לא תעבור חס וחלילה אל השכנים. ככה זה גרמנים, הרי סדר מוכרח להיות".
 

תעודת המסע של אביגדור ארנולד וול לפלשתינה

"סדר חייב להיות" - את הביטוי הזה הכרתי היטב. כמה שנים קודם לכן, בשיעור הגרמנית הראשון באוניברסיטה, נתקלתי בהשפעתו המהממת אפילו על צעירים ישראליים בני דורי. המורה לגרמנית, גרמנייה חביבה ואוהדת ישראל, ביקשה שנזרוק לחלל האוויר מילים וביטויים בגרמנית שאנחנו מכירים. מיד החלו להישמע שמות וביטויים נייטרליים דוגמת "באיירן מינכן", "באוקנכט" ואפילו "קלאודיה שיפר". לאחר כמה קבוצות כדורגל, פירמות המייצרות מכוניות ומכונות כביסה, הצטרפתי גם אני. "Ordnung Muss Sein" צעקתי מירכתי האודיטוריום הקטן, "סדר חייב להיות". הסכר נפרץ. מיד החלו להיירות מכל עברי הכיתה המילים שבאמת הכרנו בגרמנית. האלט! ראוס! יוּדֶה! שנל! נשמעו הפקודות הקצרות מכל עבר. אבל גם מילים ארוכות יותר כמו "איינזאצגרופה", "אוברשטורמבאנפיהרר" ואפילו "אומשלאגפלאץ" הוטחו בגב' צימרמן הנבוכה.

ביקשתי מסבא שיספר לי מה בדיוק קרה שם לפני שבעים שנה. סבי אביגדור, ארנולד בשמו הלועזי, הוא איש חיוני וצנום. בגיל ארבע עשרה עלה לארץ ובמלחמת השחרור השתתף בקרבות הנגב כשהגן עם חבריו על קיבוץ בארות יצחק (שם גם נקרע הדרכון שנשא מרסיס של פגז מצרי).

"טובה ואני היינו אז אצל משפחה בהיידלברג", הוא מספר. טובה היא התאומה של סבא שחיה היום במושב שדה אילן. היידלברג, במחוז באדן-וירטמברג בגרמניה, היא מהיפות בערי אירופה, עיר הבנויה סביב אוניברסיטה עתיקה על גדות נהר הנקאר. "לא יכולנו להישאר בכפר משום שאסור היה ליהודים ללמוד בבית הספר הכללי, ובהיידלברג היו כיתות מיוחדות ליהודים. באותו יום כשהגענו לבית הספר ראינו שהתלמידים צמודים לחלונות ומסתכלים החוצה. כשראו אותנו, היהודים, הם התחילו להתלחש. באינסטינקט היהודי שלנו הבנו שמשהו לא טוב קורה והתחלנו לחזור הביתה. כבר בדרך ראיתי אנשים שרצים לעבר בית הכנסת המרכזי. טובה פחדה וחזרה הביתה אבל אני רצתי יחד איתם וראיתי הכל".

"למה רצת איתם?" תהיתי.
"הייתי נער והייתי סקרן מאוד לראות מה קורה".
"ומה קרה"?
"הגרמנים נכנסו לבית הכנסת, שברו את החלונות וזרקו החוצה כל מה שהיה בפנים: ספרי-תורה, טליתות, תפילין, הכל. אחר כך הציתו את הבנין".
"לא פחדת?" אני שואל. "הרי היית רק בן ארבע עשרה!"
"לא פחדתי, כי אף אחד לא ידע שאני יהודי. לא הייתי בן העיר ונראיתי כמו גוי. מאוחר יותר עבר שם מישהו שהכיר אותי והוא הזהיר אותי ואמר שעלי לברוח משם. אני זוכר שעמדו לידי גרמניה מבוגרת ובתה. הן דיברו ביניהן ושמעתי את המילה 'ברברים'. בכל זאת, היידלברג היתה עיר של אקדמאים. אחר כך התקשרנו הביתה ואמא סיפרה שהרסו לנו את החנות ועצרו את אבא. כך הבנו שמשהו קורה בכל רחבי גרמניה ולא רק אצלנו".
"לא חשבתם לברוח מגרמניה?" אני שואל שאלת תם.
"חשבנו! בטח שחשבנו! אתה לא מבין?" דבריו של סבא היו נסערים "אף אחד לא רצה אותנו! אך אחד!"
 

סבא אביגדור וניניו התאומים אביב ואור

אחר כך סיפר לי סבא איך יום אחד הגיעו באורח פלא סרטיפיקטים לפלשתינה עבורו ועבור טובה, ואיך ניגש אל מטה הגסטאפו כדי לסדר את אשרת היציאה. ילד בן ארבע עשרה.

“Guten Tag”  אמר כשנכנס אל החדר.

קצין במדים שחורים ובמגפי עור מבהיקים ניגש אליו. "מדוע אינך אומר 'הייל היטלר' כנדרש?" אני מדמיין את סבי, סבא אביגדור הטוב בעל העיניים הכחולות והחיוך הממזרי, כנער יהודי קטן מול נציגו המצוחצח של הרייך השלישי. האם יכולתי גם אני לנהוג כך בגילו?

"Entschuldigung Sie, aber Ich bin Jude"  . סלח לי אדוני, אבל אני יהודי, הוא ענה. הקצין התנצל על שלא הבחין כי מדובר ביהודי ושאל לרצונו באדיבות.

"אשרת יציאה לפלשתינה, לי ולאחותי התאומה".

"יש לכם סרטיפיקט?" סבי שלף מתיק הגב שתי פיסות נייר קטנות, כרטיסי יציאה מתא הגזים וכניסה לארץ המובטחת.

הקצין נטל את המסמכים וחזר איתם חתומים. אחר כך הם נסעו למינכן וממינכן לטריאסט, שם חיכתה להם האוניה, וחייהם ניצלו.

סבא היקר, בשבת חגגנו את יום הולדתך ה-84. בבית הכנסת שלנו דלק השבת נר, לציון שבעים שנה שחלפו מאז ליל הבדולח, מאז עמדת כנער יהודי קטן מול בית הכנסת הבוער של היידלברג. נולדו לך מאז ילדים, נכדים ונינים. מחר, כמדי יום, יפלשו תאומיי לביתך בשאונם הזאטוטי, ילדי הקטנים ממך בשמונים שנה יקבלו ממך עוגייה וישבו יחד איתך לצפות במעלליה של דורה. בדרך כלל אתה צופה במתרחש על המרקע, אך לפעמים נודדות מחשבותיך. לאן, סבא? במה אתה מהרהר כשילדיי מתרפקים על ברכיך? בבית שהשארת מאחור בכפר הקטן ביליגהיים? בלהבה שפרצה מחלון בית הכנסת הגדול? ואולי באמך, המנופפת מרציף הרכבת במינכן אל תאומיה המתרחקים בפעם האחרונה?