לא ללכת אחרי העדר

ונמשוך ונקרב חד מינייהו, ונימא: כל דפריש מרובא פריש. נמשוך? הווה לה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא ניכבשינהו דניידי, ונימא: כל דפריש מרובא פריש. (זבחים ע"ג, ע"א-ע"ב)

תרגום:
נמשוך (מבעלי החיים שהתערבבו זה בזה) ונקריב אחד מהם, ונאמר: כל שפורש מהרוב הוא פורש (ועל כן זה שמשכנו מן התערובת הרי הוא כשר להקרבה). נמשוך? הרי זה (קבוצת בעלי החיים) "קבוע", וכל "קבוע" כמחצה על מחצה הוא דומה (ועל כן חצי מבעלי החיים נחשבים כשרים וחצי לא). אלא - נדחוק אותם שיזוזו (ולא יהיו יותר בגדר של "קבוע"), ונאמר: כל שפורש, מהרוב הוא פורש.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השמיני של מסכת זבחים קובעת שבמקרה שבו התערבבו בעלי החיים המיועדים לזבח בקבוצת בעלי חיים שנפסלו להקרבה, ייפסלו כולם. המשנה מדגישה שהדבר נכון גם במקרים שבהם הכשרים הם הרוב, ביחס של "אחת לריבוא". הדיון התלמודי במשנה זו עוסק בעקרונות ההלכתיים הנוגעים בסוגיית הערבוב בין כשר ופסול, וביניהם גם השניים הנזכרים בקטע שיידון כאן: "כל דפריש מרובא פריש" ו"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

דיון:
מה ניתן ללמוד על התחדשות רעיונית מן היחס לעדר מעורב של בעלי חיים כשרים ופסולים?

ונמשוך ונקרב חד מינייהו, ונימא: כל דפריש מרובא פריש - התלמוד תוהה על פסיקת המשנה, ומציע פתרון שיכשיר את הקורבן העתידי: ניתן למשוך בעל חיים אחד מתוך העדר המעורב, והוא ייחשב כשר להקרבה כיוון שפרש מקבוצה שהרוב בה כשרים. פתרון זה מבוסס על העיקרון ההלכתי של "כל דפריש מרובא פריש". עיקרון זה מוסבר היטב בדברי הרמב"ם: "בשר הנמצא מושלך בשוק - הַלֵך אחר הרוב, דכל דפריש מרובא פריש; אם היו רוב המוכרים נוכרים אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר" (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורים פ"ח, הי"א). כלומר, אם הרוב כשר, למה להניח שדווקא היחיד שנמצא בידי אינו כשר? תובנה זו אינה טריוויאלית בעולם דתי שמפחד תמידית מכישלון, ונדמה שיותר מהכל היא מתווה דרך להקלה בכל מקום שבו הדבר אפשרי.

דוגמה לשימוש מעניין בעיקרון זה ניתן למצוא במחלוקת בין ר' יהושע ורבן גמליאל לגבי קבלתו של יהודה, גר מן העם העמוני, לקהל ישראל. רבן גמליאל טוען שליהודה אסור להסתפח אל העם היהודי שכן התורה אומרת במפורש: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג, ד'). לעומתו, טוען ר' יהושע: "וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר: 'וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים' (ישעיה י', י"ג), וכל דפריש - מרובא פריש" (בבלי ברכות כ"ח, ע"א, וראו גם משנה ידיים ד', ד'). לדעת ר' יהושע, כבר מאות שנים עממי עמון ומואב מעורבבים בשאר אומות העולם, שבניהן "כשרים" להצטרף אל היהדות. כיוון ש"כל דפריש מרובא פריש", יהודה - הגר ש"פרש" מ"תערובת העמים" הכשרה ברובה - מותר לבוא בקהל ישראל.

נמשוך? הווה לה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי -
לכאורה, נדמית ההצעה התלמודית "למשוך" קורבן מן העדר המעורב ומתוך כך להניח שהוא כשר להקרבה כהצעה מצוינת, אך התלמוד אינו מקבל אותה בקלות ומקשה עליה, בהתבססו על עיקרון הלכתי אחר: "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

מהו "קבוע", ומדוע הוא מגדיר את הקבוצה הנידונה כחצי כשרה וחצי פסולה?
במסגרת דיון תלמודי (סנהדרין ע"ט, ע"א) על סוגי הרג שונים שמבצעם פטור מעונש מוות, מובא גם מקרה שבו אדם זרק אבן לתוך קבוצת אנשים והרג אחד מהם. התלמוד מבקש להבין את הסיבה לפטור, ומציע שלוש הצעות: אם בקבוצה עמדו תשעה גויים ויהודי אחד, סביר שהאבן תפגע בגוי ולכן הזורק פטור; אם הקבוצה הורכבה באופן שווה מגויים ומיהודים, יש להשתמש בכלל ההלכתי של "ספק נפשות להקל" ולהקל בדיני הנפשות של הזורק ולא להורגו; אם בקבוצה עמדו גוי אחד ותשעה יהודים, נחשב הגוי כ"קבוע" ובכך מוציא עצמו מכלל מיעוט באותה הקבוצה ונחשב כחצי ממנה (ולכן שוב יש כאן קבוצה שבה מעורבים בשווה יהודים וגויים, והזורק פטור).

כך מסביר הרמב"ם את משמעות ה"קבוע" בהקשר לחוקי הכשרות: "עשר חנויות - תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות; ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, הרי זה אסור. שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי" (משנה תורה, הלכות מאכלות אסורים פ"ח, הי"א).

כאשר המיעוט נייח בתוך הקבוצה, הוא נחשב כ"קבוע". בניגוד לכך, במיעוט שהוא נייד, ה"קבוע" אינו יכול להיחשב כמי שנבלע בתוך הרוב והתערבב בו. חנות הבשר הטרף העומדת בין החנויות הכשרות, הגוי העומד בתוך קבוצת היהודים ובעלי חיים שנפסלו להקרבה המעורבים בתוך קבוצה נייחת של בעלי חיים כשרים - כולם קבועים והרוב שמתערבב בהם ובתוכם אינו יכול להשפיע עליהם להידמות לו מבחינה הלכתית.

מכאן שהכלל של "כל דפריש מרובא פריש" תקף רק בזמן שהקבוצה שאליה מתייחסים נמצאת בתנועה. לכן אם יש מיעוט קבוע בתוך הקבוצה, מתייחסים אל כולה באופן שבו בוחנים מקרה רגיל של ספק - "מחצה על מחצה" - כלומר, הסיכוי ההלכתי להוציא ממנה פרט כשר הוא חמישים אחוזים בלבד.

אלא ניכבשינהו דניידי, ונימא: כל דפריש מרובא פריש -
התלמוד אינו נכנע לקביעוּת, וממשיך לחפש דרך להכשיר את הזבחים העתידיים: אם ה"קבוע" הוא שמכשיל את ההכשר, טוען התלמוד, יש להזיז את הקבוצה ממקומה, לנער את ה"קביעוּת" ובכך לבטלה. התנועה תיצור קבוצה חדשה, ניידת, שניתן יהיה להתייחס אליה כאל שלם שרובו הכשר משפיע על המיעוט להתבטל בתוכו.

במקרה הנדון כאן, הכוונה היא לגרום לעדר המעורב לנוע ממקומו ולהתפזר. תנועה זו תיצור מעין עדר "חדש" מבחינה הלכתית: בעדר זה יהיה רוב של בעלי חיים כשרים להקרבה, וכיוון ש"כל דפריש מרובא פריש", כל בעל חיים שיופרש מתוכו יהיה ראוי להיזבח.

כדאי לשים לב שזו בדיוק טענתו של ר' יהושע על "קביעותם" של העמונים והמואבים כאסורים בהצטרפות לעם ישראל: מאז נקבעה הלכה זו התערבב העולם כמה פעמים, עמים זזו ממקומם ואומות נדו ונעו אחת אל תוך השנייה, ולכן כבר אין שום דבר קבוע בנבדלותם של עמון ומואב או באיסור עליהם לבוא בקהל ישראל.

האפשרות שלא להיכנע לקביעוּת ולנייחוּת מרתקת אותי, במיוחד אם נשליך אותה לעולם האמונות והדעות. הקביעוּת המחשבתית, העקשנות והעמידה במקום גורמות למיעוט ה"בלתי כשר" של עמדותיי ומחשבותיי להפוך את מכלול אמונותיי לחשודות מבחינת "כשרותן". נייחוּתן של דעות מסוימות אצלי מחייבת אותי להתייחס אל כל אחת מדעותיי במידת ספקנות שווה - "מחצה על מחצה" - ולמעשה מערערת מראש על ה"כשרות" שלהן. כדי להיחלץ מחוסר ודאות זה ומן הקושי הערכי והנפשי שהוא יוצר, אולי כדאי לפעמים להניע, "לנער" ו"לערבב" את עדר המחשבות, האמונות והדעות שברשותי. מבחינה "הלכתית" גורמת התנועה לכך שכל פרט ממערך דעותיי ורעיונותיי יהיה שוב בחזקת כשר וטהור. מבחינה ערכית ורגשית, ניידוּת החשיבה מאפשרת התחדשות וצמיחה.