שבת שלום

עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה אמר ליה אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור אמר ליה מתעסק בעלמא אנא (שבת קנז ע"ב)

תרגום:

עולא הגיע לבית ראש הגולה. ראהו לרבה בר רב הונא שיושב בגיגית של מים ומודד אותה. אמר לו (עולא): מאמר שאמרו חכמים (התכוונו ל)מדידה של מצווה, שלא (של) מצווה – האם אמרו לו (שמותר)?! אמר לו (רבה בר רב הונא): מתעסק בעלמא אני.

הקשר:

מסכת שבת במשנה מסתיימת בסיפור: "ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור (החלון) בטפיח (שבר חרס) וקשרו את המקידה (כד) בגמי (מעין קש) לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו" (משנה שבת כד:ה). בתלמוד מוסבר שמדובר במקרה ייחודי: בסמטה בין שני בתים יש חשש לטומאת מת; מעל הסמטה – בין שני הגגות – מונחת גיגית סדוקה; אם הסדק בגיגית קטן מטפח, הגיגית נחשבת כאוהל מעל הטומאה, וכל אשר תחתיה – כולל הבתים – נטמא; לכן סתמו החכמים את חלון הבית בשבר חרס (שאינו מקבל טומאה, כיוון שאינו כלי) ואחר מדדו את גודל הסדק בגיגית באמצעות הכד (בבלי שבת קנז ע"א-ע"ב). המשנה מסיימת במסקנה: "ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת". הסיפור שיידון כאן מסיים את מסכת שבת ומתייחס לתובנה משנאית זו.
היושב באמבטיה אינו בהכרח הצד החלש. מתוך "הטוב, הרע והמכוער"

דיון:

הסיפור החותם את מסכת שבת בתלמוד מכיל רמזים לנושאים השונים שנדונו לאורך המסכת. מה המסקנות העולות ממנו ומה, אם בכלל, ניתן ללמוד מכך על המסכת כולה.

עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה –

במפגש בין עולא ורבה בר רב הונא רבה בר הונא עסוק בתחומו הפרטי – רחצה בגיגית – ועולא צופה בו "מבחוץ". המפגש בין "חוץ" ל"פנים" נדמה כנקודת מפתח במסכת שבת, וגם פתיחתה עוסקת בכך. אם המשנה הראשונה במסכת והדיון התלמודי העוסק בה התרכזו בערכים הדתיים, המוסריים והחברתיים הטמונים בקישור בין "חוץ ל"פנים", נדמה שהסיפור כאן רק מדגיש יותר את המרכיבים האישיים של מפגש כזה.

הרחיצה באמבטיה היא רגע אינטימי. במהלך המסכת הוזכר פעמים רבות המתח שבין יחס האדם לגופו ובין העקרונות הרעיוניים – החברתיים והדתיים – שמהם מושפע יחס זה או שאותם הוא מייצג. כך מודגם, למשל, בשאלה התלמודית האם מותר לאדם לכסות את אברי המין שלו בעת רחצה בציבור. דוגמה אחרת למתח בין ה"אישי" וה"פוליטי" ביחס לגוף ניתן למצוא בדיונים על הסרת שיער לנשים או לגברים. בדיונים אלה נחשפה מידת ההשפעה של תפיסות עולם דתית וחברתיות על הבחירות הכביכול אישיות ביותר, אפילו ביחס לגוף עצמו. 

  " אחד הרעיונות המרכזיים שנדון בהרחבה לאורך מסכת שבת הוא שפעולה אסורה בשבת, אם היא נעשית בהיסח הדעת וללא כוונה ברורה לחילול שבת, אינה מחייבת את העושה. כלומר, העובדה שרבה בר רב הונא ביצע את המדידה בלא כוונה ורק כתוצאת לוואי למשחקי האמבטיה שלו פוטרת אותו מחילול שבת "

המפגש בין עולא ורבה בר רב הונא אינו מפגש שוויוני: רבה בר רב הונא נמצא במרחב פרטי ועולא הוא זר, אורח מא"י; כאן אי השוויון אולי מתהפך, שכן עולא לבוש בבגדיו, ולכן גם בזהותו הדתית, בעוד שרבה בר רב הונא מופשט מאלה, זולת מן הייצוג היהודי הזכרי המובהק, ברית המילה, שטבועה בגופו. הלבוש אינו רק כיסוי לעירום הפגיע של הגוף, אלא גם מגדיר מעמד וכוח, ואילו הגוף העירום מנוטרל מאלה. הרעיון שהשבת היא ניסיון לבטל – ולו ליום אחד בשבוע – את אי השוויון בעולם, ובמיוחד את זה הנוגע לכוח ולניצולו, גם הוא אחד הרעיונות המרכזיים במסכת.

רבה בר רב הונא יושב בגיגית ו"מודד" אותה. כיצד? מסוף הסיפור עולה שאין הוא מנסה למדוד כלום, ולכן ייתכן שהוא מותח ידיו לשני צדי האמבטיה – מה שיכול להיראות כמדידת אורכה – או אפילו משחק במים, כפי שילדים נוהגים לעשות בהנאה מרובה – ממלא כלים שונים וחוזר ושופך את תוכנם.

אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור –

נדמה שעולא מופתע לראות את מעשי רבה בר רב הונא, והוא תוהה כיצד הם מתיישבים עם ההלכה. תלמידים הרי לומדים לא רק מדברי רבותיהם, אלא גם ממעשיהם. אמנם המשנה התירה מדידה בשבת, טוען עולא, אולם רק בהקשר של מצווה (למשל, כדי לבטל חשש טומאה), ואין שום היתר לבצע מדידה שלא בשביל מצווה. כיצד, אם כן, מודד רבה בר רב הונא את הגיגית בשבת?

לכאורה, מערך הכוחות נוטה לטובת עולא: הוא לבוש ויבש, בעוד שרבה בר רב הונא מופשט מבגדיו ומכוחו, ומשמש "מטרה נייחת" בתוך הגיגית. למעשה, כפי שהוכח בסצנה המפורסמת מ"הטוב, הרע והמכוער", היושב באמבטיה אינו בהכרח הצד החלש. כאן, למשל, הוא המנצח, ואיתו גם השבת שביקשה המסכת התלמודית לעצב.

אמר ליה מתעסק בעלמא אנא –

בתרגום לשפה יומיומית ניתן לפרש את דברי רבה בר רב הונא כהודאה באשמה וכהתנצלות מעט רופסת: "אופס, לא התכוונתי לעשות זאת, סתם שיחקתי באמבטיה". אפשר לשמוע את המבוכה שחש חכם חשוב ובעל מעמד כשהוא עירום מבגדיו ומכבודו ונוהג באופן "מוזר" למראית עיני הצופים בו.

מעניין, אם כן, שמבחינה הלכתית דווקא ה"התנצלות" הגלומה בתשובה זו והדגש על חוסר תשומת הלב והכוונה – "מתעסק בעלמא" – מאפשרים לרבה בר רב הונא להינצל מחטא חילול שבת.

אחד הרעיונות המרכזיים שנדון בהרחבה לאורך מסכת שבת הוא שפעולה אסורה בשבת, אם היא נעשית בהיסח הדעת וללא כוונה ברורה לחילול שבת, אינה מחייבת את העושה. כלומר, העובדה שרבה בר רב הונא ביצע את המדידה בלא כוונה ורק כתוצאת לוואי למשחקי האמבטיה שלו פוטרת אותו מחילול שבת.להשאיר את המתיקות (Thinkstock)

המשנה הראשונה בפרק האחרון של המסכת מתירה להֵלך שהשבת תפסה אותו בדרך לתת את ארנקו לגוי או – אם אין עמו גוי – לשים אותו על החמור (למרות האיסור להטיל משא על בעל חיים בשבת). בתלמוד נאמר שהיתה לחכמים שיטה נוספת לנשיאת הארנק בלא לחלל שבת, אולם הם נמנעו מלגלותה, מחשש של פגיעה בכבוד אלוהים. בכך נרמז שיש בהחמרה משהו כמעט מקודש. במהלך עריכתי קסום מובאים לאחר אמירה זו דברי ר' יהושע ור' אליעזר, שמופיעים במקורם כתגובה לסיפור על יום דרמטי ביותר, שבו הוספו להלכה 18 תקנות מחמירות (ראו תוספתא שבת, פ"א הלכות טז-יט, וירושלמי שבת פ"א ה"ד). בעזרת משל מסביר התלמוד את כוונת כל אחד מהם: "משל דרבי אליעזר – למה הדבר דומה? לקופה מלאה קישואין ודילועין, אדם נותן לתוכה חרדל והיא מחזקת; משל דרבי יהושע – למה הדבר דומה? לעריבה מלאה דבש, נותן לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה" (שבת קנג ע"ב). לדעת ר' אליעזר, הוספת איסורים וסייגים מחזקת את חבית ההלכה, אבל לדעת ר' יהושע, הוספה כזו רק מקלקלת.

הבחירה לסיים את מסכת שבת דווקא בעיקרון ההלכתי המקל של "מתעסק בעלמא" מתמצתת, להבנתי, את גישתה ההלכתית של המסכת בכללה. המתח בין הנטייה להחמיר ולהוסיף סייגים ובין הרצון לאפשר חיים בולט במהלך המסכת, וכמוהו גם הטיית התלמוד להקל בהלכות שבת, אולי – כדרכו של ר' יהושע – מתוך רצון לשמר את מתיקותה.

היי שלום, מסכת שבת. נעמת לי מאוד.

ברוכה הבאה, מסכת עירובין!

 
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי