הם מקשיבים, שכנעו אותם שאנחנו צודקים

השבוע פירסמה ועדת טירקל את מסקנותיה לגבי הפשיטה הישראלית על ספינת המרמרה. מחברי הדו"ח טענו, ובצדק מבחינת ישראל, כי מותר היה למדינה להטיל סגר ימי על רצועת עזה וכן לעצור בכוח ספינות שנכנסות לתחום האיסור. 

הצטרפו לעמוד של בית אבי חי בפייסבוק  

עמדת הוועדה זכתה מיד עם פרסומה להתקפות קשות מצד ממשלת טורקיה וכלי תקשורת ערביים, שרואים בה ניסיון ישראלי נוסף לטייח את מה שמבחינתם נתפש כפשע של פיראטיות ימית. מבחינה זו, נראה כי לפחות במרחב המדיני המקומי שבו פועלת ישראל לא היה טעם מלכתחילה בהקמת הוועדה.

אנחנו נוהגים לייחס חשיבות גדולה למה שחושבים עלינו בארה"ב, באיחוד האירופי ובאו"ם. דווקא את המזרח התיכון, שבו אנו מתגוררים, מזניחה ממשלת ישראל באופן חסר תקנה. הנחת העבודה המרכזית היא שהציבוריות הערבית ממילא מגויסת נגדנו.

הזנחת הפעילות המדינית במזרח התיכון לא נעצרת בהתייחסות לאירוע קשה כמו הפשיטה על המרמרה, אלא מהווה מעין מדיניות רשמית של ישראל ושל הציבור בכללו. קונצנזוס ציבורי רחב קובע כי האנטישמיות המובנית של החברה הערבית היא כה מושרשת, עד שאין טעם להשקיע משאבים גדולים בתחום הסברתי זה. המקסימום שישראל עושה - אם בכלל -  הוא פעילות הסברה שקטה מול שליטי ערב, הנחשבים למשכילים בדרך כלל ולבעלי אינטרסים רחבים יותר, ומפקירה את הרחוב לחלוטין. אלא שהפקרת שדה המערכה מותירה אותו ככר פעולה נרחב לכוחות קיצוניים שמנצלים את המציאות כדי להשריש עמדות אנטישמיות.

ההתנגדות הערבית לקיומה של ישראל קיימת מאז ראשית הציונות, אולם אז היה מדובר בהתנגדות על רקע לאומי ורק בשלב מאוחר יותר חדרו אל השיח הזה נימות אנטישמיות מבית מדרשו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שייבא אל המרחב השמי את האנטישמיות הנאצית הקלאסית שאותה הכיר במפגש עם היטלר ועם מנהיגים נאצים אחרים. 

איני טוען כי הסברה ישראלית תצליח לעקור מהשורש את האנטי ישראליות העמוקה הטבועה בתרבות השלטת במרחב הערבי, שרואה בישראל נטע זר בין המדינות המוסלמיות. ואולם ברור לחלוטין כי יש הבדל בין התנגדות על רקע לאומי לבין יצירת הלכי רוח מבית מדרשם של הנאצים, שמוחדרים אל תוך המרחב המזרח-תיכוני מבחוץ.

 
סוג של תרבות מזרח-תיכונית
ברור שרוב תושבי האזור ייטו מלכתחילה לטובת העמדה הטורקית. אולם הסברה ישראלית תקיפה באמצעי התקשורת בשפה הערבית היתה מייצרת בציבור הערבי אפשרות שהדברים התרחשו אחרת. גם אם הדברים לא היו משכנעים את הקהל הערבי בצדקת ישראל, היא לפחות היתה יוצרת ספק מסוים ביחס לטענות הטורקיות ומחלישה את הזעם כלפי המעשה הישראלי. הסברה מהסוג הזה היא בעלת אפקטיביות גדולה הרבה יותר מהקמת ועדת חקירה של מומחים, שנתפשים כתומכי ישראל וכמוטים לטובתה.

דוגמה לאופן החשיבה הזה בצד הערבי היא נאומיו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. הוא נוהג לקיים אותם בשעה 20:00, כשבישראל משודרות מהדורות החדשות. נסראללה יודע שהציבור הישראלי כועס עליו ושונא אותו, ולמרות זאת חשוב לו כי עמדתו תישמע - בתקווה שהיא תיטע ספקות ביחס לטענותיהם הרשמיות של צה"ל ושל ממשלת ישראל. לדעתו, עצם יכולתו לדבר עם הישראלים חשובה גם כשמאזיניו רואים בו אויב.

התנהגות זו מאפיינת אויבים נוספים של ישראל והיא טומנת בחובה סוג של תרבות מזרח-תיכונית: האויבים ממשיכים לשוחח ביניהם - אפילו בדרכים עקיפות וגם כשמדובר בשנאת מוות. לכן אל לה לישראל לוותר על המרחב ההסברתי האזורי בגלל ההנחה שלא שומעים אותנו. חשיבות ההסברה אינה נמדדת בפרק זמן קצר, אלא בצמצום אטי וסיזיפי של הנזקים החמורים שגורמת ההסתה האנטישמית שמושמעת נגדנו באזור.

כשהיינו חסרי מדינה לא יכולנו להתגונן מפני עלילות הדם, מכיוון שאסור היה לנו להשמיע את דעתנו. לא מתקבל על הדעת שגם כיום לא נתגונן ולא נשמיע את דעתנו רק כי אנחנו משוכנעים שאיש לא מאזין. האמת תמיד יוצאת לאור, גם כשמסביב מנסים להשתיק אותה.    

כתב: אסף גולן
לדיון ותגובות הצטפו לדף הפייסבוק שלנו    

Model.Data.ShopItem : 0 6