אכן, נקודת מפנה

מרחב מוגן יצירתי. תרגול "נקודת מפנה 4"

ביום רביעי, 26 במאי 2010, נשמעה ברחבי הארץ אזעקה עולה ויורדת. האזעקה היתה שיאו של תרגיל העורף "נקודת מפנה 4", שאותו ערך צה"ל. מטרת התרגיל המוצהרת היא, כמובן, לתרגל את אזרחי מדינת ישראל למקרה שבו תושמע אזעקת אמת. שמחתי לקרוא כי יושבי בתי הקפה ברחובה הראשי של נהריה לא התרשמו מהאזעקה והמשיכו בשתיית ה"אספרסו" (כך במקור) שלהם. הפיכתו של האספרסו לסמל משוקץ ראויה לדיון נפרד, אך לפחות הפעם חצה האספרסו חצה את גבולות תל-אביב (המשוקצת לא פחות).

לתרגל שלום
אנסה להסביר מדוע שימחה אותי אדישותם של האזרחים בנהריה. אם המטרה הגלויה של התרגיל היא הכנתו של העורף למצב מלחמה, המטרה הנסתרת היא הצבת תזכורת לאזרחי ישראל כי הם נמצאים במדינתם ראשית כסובייקטים תחת פיקוח צבאי ורק אחר כך כאזרחים. ברגע זה הופכת פעולת לגימת הקפה לאקט של אי-ציות אזרחי, מינורי ככל שיהיה, המתנגד למרותו הכפויה של הצבא. אזרחי הצפון והדרום "זכו" להשתמש במרחבים המוגנים אך לא מזמן, וספק אם יש אזרח במדינה כלשהי בעולם אשר אמון יותר מהאזרח הישראלי על נוהלי ההתנהגות בזמן מלחמה. הוגה הדעות ג'ידו קרישנמורטי אומר במסתו "הפרט והחברה":

"המדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, הערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר היתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם".

הרגע שבו מתעקש אדם להמשיך בשגרת יומו הוא רגע שבו האדם מתקרב אל השחרור האמיתי, אל המחשבה העצמאית, שרק דרכה יוכל לדאוג לביטחונו האמיתי. הדבר הראשון שתרגיל מסוג זה עושה הוא להעלות על נס את הטראומה הישראלית הסמויה. נוכחותם המוגברת של כוחות ביטחון ברחובות הערים מגיעה לשיאה כאשר אל חלל האוויר חודר קולה של האזעקה, המוכרת לכל ילד במחוזותינו. ההיגיון של התרגיל, גם אם הוא לא מודע, הוא שכדי שהאזרח הישראלי יהיה מוכן למלחמה (שתמיד מובטח כי תגיע בקיץ) יש לשמור אותו ברמת פחד גבוהה.

האדישות לרגשות שמבצע כזה מעורר אצל האזרחים הגיעה לשיאה בוויכוח שהתנהל בין צה"ל למשרד החינוך על הפטור שנתן האחרון ל-600 בתי ספר מהשתתפות בתרגיל לטובת מבחן המיצ"ב. אף אחד לא נתן דעתו על האבסורד שבדרישה מבני נוער להתעלם מאזעקה שחודרת לחלל החדר ולהמשיך לפתור את המבחן כרגיל. מעל הכל בולט הניתוק בין מתכנני התרגיל למציאות. כמה חברות מסחריות אכן עצרו את יומן ומילאו אחר ההוראה לשהות עשר דקות באזור המוגן? כמה אנשים עזבו את דירותיהם וירדו למקלט? הרי ברור לכל שלא תרגול מסוג זה הוא שיצילם במלחמה הבאה. הניתוק של מתכנני התרגיל מהמציאות דומה לניתוק של מתכנני הקמפיין בארצות הברית של שנות החמישים להתגוננות מפני פצצת אטום .

מתרגלת נוהל שלום. צילום: פלאש 90

גם ברשת החברתית פייסבוק נרשמו תנועות אי-הנוחות של אזרחים ישראלים בעקבות התרגיל. נפתחו קבוצות כמו מתנהגות כרגיל. לא נקודת מפנה ולא בטיח ותרגיל ארצי לתרחיש של שלום. הקבוצות קראו לאזרחים להתכונן לתרחיש של שלום ולנקוט בפעולות שיקדמו מטרה זאת. איני מטיל ספק בצורך של מדינות בצבאות בשנת 2010, אך אני מטיל ספק גדול בכך שתרגיל מסוג זה מקדם את ביטחונם של תושבי ישראל. אם האזרחים שהם לא רק העורף, אלא גם האיברים האינטימיים של החברה הישראלית, רוצים לקדם את ביטחונם, מוטלת עליהם אחריות כבדה יותר מישיבה באזור ממוגן למשך עשר דקות. עליהם לפעול על בסיס יומי כדי להפוך את ישראל למקום אשר מושתת על רעיונות של שוויון, חופש ורב-תרבותיות, שיציעו אלטרנטיבה הולמת למחשבה הצבאית שהשתלטה על כל פינה בישראליות.


בעז יניב הוא משורר אקטיביסט פוליטי וחברתי ואחד מעורכי כתב העת "דקה"
לתגובות: editor@bac.org.il  

Model.Data.ShopItem : 0 6