הפרות סדר

המבקשים לאמוד ולעמוד על תרומתה של החברה הישראלית לעיצובה המחודש של המסורת היהודית, מוזמנים להתגנב בחשאי ולהטות אוזן למתרחש בבתי ישראל ביום התקדש מועד. כידוע, הפכה החברה הישראלית את הילדים לגיבורי חג החנוכה, את יצרני החלב לגיבורי חג השבועות ואת המשפחה לגיבורה המובהקת של פסח, של ראש השנה ובעצם... של כל חג.  

הטקס המסורתי, התובע מן המשתתפים בו פנייה אל העבר שמאחורינו ואל האל שמעלינו, הוסט הצידה לטובת הפגישה – הטקסית כשלעצמה – עם בני המשפחה וחיזוקה של היחידה המשפחתית נוכח אויביה המגוונים, מבפנים ומבחוץ. הסירים המתבשלים מבעוד יום על הכיריים נראים לעיתים כסמל לסיר הלחץ הגדול והמבעבע העונה לשם משפחה, ואשר השהות המשותפת והכפויה לעיתים של מרכיביו השונים עלול להוביל אותו, לא פעם, לכדי רתיחה.

סיר לחץ מבעבע. אלמגור ומוסקונה ב"לילסדה"

הניסוח הקולנועי המדויק ביותר למתרחש באין-ספור בתים ישראלים במהלך ליל הפסח, הוענק בסרטו הראשון של שמי זרחין מ-1995 – "לילסדה". שמו של הסרט, שיבוש של המונח המסורתי "ליל הסדר" מעיד כבר על הצפוי לטקס זה בסרט עצמו. סדר כבר לא יהיה כאן, שיבושים לעומת זאת, יהיו בשפע.

סכנת חורבן הבית
המשפחה העומדת במרכז הסרט הינה משפחה ישראלית ייצוגית, חוצת דורות ועדות, והעשויה לשמש גם כמיקרוקוסמוס לחברה ישראלית כולה: אב מזרחי, אם אשכנזייה ושלל צאצאים הנעים על קשת רחבה של זהויות וגילים. בבואו ללהק את התפקידים השונים השכיל זרחין למלא את הבית בשחקנים המגיעים ממסורות ומשדות תרבותיים שונים ומגוונים. כך מתכנסים בסרט סביב שולחן ליל הסדר הזמרת דנה ברגר, שחקן הקולנוע אלון אבוטבול, הבדרנית מיקי קם, שחקן התיאטרון דרור קרן ומנסים למצוא, כבני משפחה שאיבדו את דרכם, שפה משותפת.

הגיוון החוץ-קולנועי משמש כבבואה נאמנה לשוני העצום שמתקיים גם בין הדמויות בסרט. מותו בטרם עת של אחד מילדי המשפחה הותירה אותה פגועה וכואבת. מאז האובדן מתחפר כל אחד מבני הבית בשקו ובתעניתו, עבד לגחמותיו, ומסרב להכיר או לראות את כאבם של בני הבית האחרים. המגרש הביתי, המבוסס על יכולת לקבל ולמסור חוויות ותחושות מבן בית אחד לבן בית אחר, הפך לשדה בור, וסכנת חורבן הבית מרחפת מעל יושביו.

עבור זרחין, משמש המעמד המעט כפוי של ליל הסדר כהזדמנות אחרונה למצוא סדר בעולם חסר הסדר והבודד עד כאב אליו ניתבו את חייהם. יומיים לפני כניסת החג מדדים בני הבית השונים אל בית המשפחה הישן ושוקעים בדינמיקה משפחתית החושפת את הצלקות והמאיימת לפרום סופית את הקשרים המשפחתיים. הטינה הכבושה בין האב לאם, חרדת התקבלותה של הכלה המרגישה זרה בבית, געגועיו המתמשכים של צעיר הבנים לאחיו המת ועוד מבהירים לנו, עוד לפני ליל הסדר, כי לפנינו משפחה הזקוקה נואשות לנס מן השמים.

ואכן, בליל הסדר עצמו, צפים המשקעים ומאיימים להטביע את בני הבית בים סוף הייחודי להם. הסדר אינו קיים עוד "כל שנה אותו דבר, למה כל שנה" ? מטיח הבן שיודע לשאול באחיו הלא-תמימים "שעה רבים איפה לשבת ובסוף יושבים אותו דבר. הגדה של פסח, זה מה שחסר לנו בחיים?". "אם ככה, אני לא עושה סדר" עונה האב בקול ענות. קירות הבית הולכים ונסדקים ונדמה כי אין טיט -  או חרוסת -  שיש בכוחם לאחות את האחים.

בהחלטה לא ברורה מאיליה, החליט יוצר הסרט לא להוביל את המשפחה אל מה שנראה כריסוקה הבלתי-נמנע. ברגע של חסד, שנייה אחת לפני הנפילה אל התהום, אכן מתרחש נס קטן. לפני שהחושך והעיוורון המשפחתי גובה מחיר מחריד מן הבכורות, נפתחות העיניים. ההכרה בפגיעתו המתמשכת של אי-הסדר במרקם המשפחתי משיבה ומושיבה את המשפחה אל שולחן הסדר. האחדות המחודשת מרגישה אמנם כזמנית והמשפחה הייתה ועודנה שברירית למגע, אבל לרגע אחד הושב הסדר על כנו. לרגע אחד ידעה משפחה משועבדת אחת את טעמה המתוק של החירות.