זרה בין המילים

רק עכשיו, אחרי עשרות שנים במחיצת טולסטוי ולורקה, מתפנה המתרגמת רנה ליטוין לכתוב את הסיפור שלה. בראיון אישי היא מספרת על העקירה מסין לארץ ישראל, תחושת הפליטות והילדות השנייה שציפתה לה כאן, שכולם מקופלים בין דפי ספר הפרוזה האוטוביוגרפית "דור המדבר"


"רציתי להעביר את הילדות של המדינה".
ליטוין (צילום: רחל הירש)
במושבה הרוסית שבסין היא היתה ג'וֹי, ואחותה הקטנה היתה אִינָה. "מעכשיו יקראו לאינה יוספה, ולך רינה", קבע הקונסול הישראלי בשנחאי. ההתחלה בארץ היתה אופטימית: "מעכשיו, כשאבא או אמא יפנו אלי ברוסית או באנגלית, לא אענה", כותבת רִנה בת העשר. "עכשיו אני ילדה אחרת, והשם שלי אחר. מתחתי קו ארוך ויש לי התחלה חדשה".

העלילה הזו היא ציר חייה של רנה ליטוין, מתרגמת מוערכת (פושקין, לואיס קרול, לורקה, פוקנר, טולסטוי, ועוד), המגוללת את סיפורה ב"דור המדבר" - פרוזה אוטוביוגרפית שראתה אור לאחרונה בספריה החדשה.  ארבעים שנה המתין "דור המדבר" להיכתב. לאחר עשרות שנות עשייה ספרותית, ככותבת ובעיקר כמתרגמת רבת הישגים, כתבה ליטוין את הסיפור האישי שלה ושל משפחתה.

"אחד הנושאים המרכזיים הקשורים בספר, הוא דמות המדינה בשנים ההן. אני קושרת את זה לעובדה שבאתי כילדה והמדינה היתה בילדותה", אומרת ליטוין. "פה היתה לי ילדות שנייה. מאוד רציתי להעביר את הילדות של המדינה. זו תערובת של הרבה דברים: תום, אידיאלים, הרבה מצוקה אבל גם הרבה עזרה הדדית, כשכל ישראל ערבין זה לזה גם בתחום המשפחתי וגם בתחום החברתי".

ליטוין מתארת את הנדיבות האנושית - את החדר שניתן למשפחה חינם אין כסף, מספרת על האיש אסיר ציון ("חשבתי שזה שמו") ובעיקר, את רצונה העז להתשייך ולהיות חלק מהסביבה, בניגוד למה שהכירה בילדותה הראשונה, בסין. "היינו תמיד אי זר בתוך משהו הרבה יותר גדול. קהילה קטנה ומבודדת עד כדי אבסורד. מעטים הכירו את הסינים או את שפתם. התייחסו אליהם כאילו סיני זה דבר חיצוני בלבד", היא מחייכת.

זוכרת את כולם

ליטוין הקטנה מתוארת בספר כילדה שרואה הכל. העקירה, מטבעה, היתה קשה לה. "הייתי קשורה לחברה שלי, לקהילה שלי, לאומנת שלי, אבל זה כאין וכאפס לעומת העקירה של המבוגרים שבאו. אנשים שהיו בערוב ימיהם, שנשברו כבר כמה פעמים. הם הגיעו עם מנטליות של פליטים מגורשים שלא שייכים לדבר, חוץ מלמשפחה. כשהם הגיעו לארץ היה מדובר במקרים אבודים. שפה לא היתה להם – הם לא יכלו ללמוד את העברית, לא היו להם כוחות להשתקם מחדש והם התפרנסו ממה שיכלו. רובם באו מתרבות רוסית או פולנית, אבל כל מה שהיה בארץ היה להם זר ומוזר. אנשים שחלקם לפחות היה במצב כלכלי טוב יחסית, ובאו ארצה באפס כל ובתנאים לא תנאים".

הזיכרון מפעם עד היום וליטוין זוכרת את כולם. "הם גרו באוהל, חלקם אנשים חולים שלא יכלו לעבוד בעבודה פיזית ובאו לסיים את חייהם. כל מה שהיה מסביבם היה להם זר ומוזר. הם נשארו עקורים עד סוף חייהם".

ההתמודדות האישית כללה גם את ספיגת המראות שמסביב. "אמא שלי, שהיתה אדם מאוד רגיש ועם אמתפיה אנושית גדולה מאוד, היתה זו שהוציאה אותי לשליחויות, כדי להביא משהו לכל אלה שאין להם. תמיד היתה הרגשה כזאת של אנשים שאין להם. אני זוכרת איך הם באו להתחנן בפני אבי, שהיה בעמדה טובה בחברת 'קייזר פייזר', להתחנן בפניו שיסדר להם עבודה. כל אחד הביא מתנה ממה שנשאר לו: קריסטל מסכן, אהיל, איזו מנחה כדי שאבא ידאג להם, והוא סירב לקבל את זה. אני זוכרת את הדודים הזקנים שאבא סידר להם עבודה. היה קשה מאוד לשלב אותם בעבודה. מצד אחד, הייתי קשורה אליהם כי זו המשפחה ואלה האנשים ששמעתי עליהם מילדות. מצד שני, לא רציתי להיות שייכת לזה".

סינית אני מדברת אליכם

בפני ליטוין הקטנה ניצבה משימה ברורה: להשתלב בכיתה ובתנועה ולהצטיין בלימודים.  השפה שימשה גורם מכריע ומקץ שלושה חודשים דיברה עברית. "העניין של השפה קשור בלי שום ספק לעובדה שבליל השפות היה ההווי שגדלתי בו", היא מסבירה. "זה לא רק זה שלמדתי את המקצועות בית הספר באנגלית, שהסינית היתה שפת הרחוב והשפה שבה דיברתי עם האומנת והטבח, אלא שבגלל הנדודים של כל המשפחה ממקום למקום הם קלטו מלים מסוימות מכאן, מלים אחרות משם, ידעו יידיש מתובלת ברוסית, בסינית ובפולנית".

העברית השתלטה והסינית נסוגה. "השבר שלי היה שבר לשוני ושבר חברתי, אבל השאיפה היתה להשתייך. עכשיו אני ילדה אחרת, יש לי שם אחר, שפה אחרת וסביבה אחרת, ואני רוצה להיות כמו כל ילדי העולם. מהבחינה הזאת מאוד הזדהיתי עם 'בזכות הנורמליות' של א"ב יהושע. במובן הזה מאוד צדק קורצוייל שאמר שלתנועה הכנענית היתה השפעה הרבה יותר רחבה מגודלה הממשי. ניתוק  מהעבר, השתלבות באזור, משהו חילוני ששייך לנושאים כאן ולהיסטוריה של המקום. זה מאוד דיבר אלי אם כי היום אני רואה את העיוות שבזה. אי אפשר לחתוך היסטוריה, להיפך. זה היה חלק מההווי אז, כמו שהרעיון היה ליצור אדם פיזי מאוד, שאני קוראת לו בספר 'טרזן'".

מה את מרגישה כלפי רנה הקטנה, שבראת שוב?
"אני חושבת שהיא היתה ילדה טובה. מאוד עצורה, מאוד מופנמת, מאוד מתבוננת, רגישה ופגיעה מאוד לנידוי. החרם שהוטל עלי במהלך 'שיעור גינה' הציף אותי בחחושה מאוד חזקה של עלבון שלא עוזב אותי עד היום", היא מודה. "אם יש איזשהו מקום שבו אני מרגישה מגורשת או דחויה, חוזר אלי שיעור גינה. עם כל זה, הילדות בקריית חיים תמיד נראית לי ילדות מאוד מאושרת".

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי