מסע הקסם המסתורי

שוב נחתתי בהודו. נראה שהפעם לא יהיה זה אלא צל חיוור של אותו מסע פרוע מגיל 22. כעת אף צמודה אלי עובדת סוציאלית ומתברר שהיא אשתי. איזה משוגע נוסע למזרח עם אשתו?

 

פתגם הודי עתיק גורס כי "אם חם שם כמו בגיהנום, הלחות היא כמו בגיהנום, ומסריח כמו בגיהנום – כנראה שאתה נמצא בדלהי". המעוניין לחוש ובעיקר להריח את החוויה הצפויה לו בערוב ימיו בממלכתו של אשמדאי, יוכל לעשות זאת תמורת כ-700 דולרים בלבד (אם לא יצא פראייר) ולנחות בסמטאות ה"מיין-בזאר" של דלהי. את פניו יקבלו חום של שווארמה, לחות בעובי של קרם וארומה של רמת חובב. נדמה כי המקום תואם לתיאורי הגיהנום של המחזירים בתשובה, אלא שיש בו גם בית חב"ד.

 

מיליארד הודים ירדו לעולם ונראה כי כולם נמצאים במיין-בזאר בו זמנית. עדיין, רבים מהם ישראלים. לא לחינם קשה לשכנע הודי כי אוכלוסייתה של ישראל מונה שבעה מיליון נפשות. "נו פוסיבול מיסטר", תהיה התגובה שתקבל, "אונלי אין דלהי סוון מיליון".

אז מה בכל זאת מחפשים כולם בהודו? הסתכלו על הסובבים אתכם ונחשו מי מהם צדיק שיגיע לגן עדן. נו? עם אנשים כאלו אתם רוצים להיתקע? נראה כי לגן העדן כדאי להגיע בגלל הטמפרטורה, אבל לגיהינום -בשביל החבר'ה. זה בדיוק מה שהודו מציעה.

אם כך, מתארגנים במהירות האפשרית לנסיעה צפונה אל מנאלי. האוטובוס מלא לעייפה בישראלים והסיטואציה יוצרת תחושת דה-ז'ה-וו חריפה של טלטולית מהטירונות בדרך למטווחים. בתוך כל הישראליאדה הזאת מצטנפים שני זרים על מושבם. הם אינם דוברי עברית, הם לא שמעו על סביח (בינתיים) ואין להם פנקס מילואים. שמותיהם סיימון ומייקל, שני סטודנטים ממושקפים לרפואה מגרמניה. אני מנסה לקשור אתם שיחה ולתרגל את הגרמנית הרצוצה שלי.

 

"מהיכן הגרמנית?" שואל סיימון.

"סבא שלי מהיידלברג", אני משיב והם משתתקים במבוכה. הכאפות והצחוקים של הישראלים באוטובוס זרים להם.

"כולכם קבוצה אחת?" שואל מייקל.

"עכשיו נפגשנו", אני משיב.

"זה נראה כאילו אתם מכירים שנים", הוא תמה.

"ישראל מדינה קטנה", אני מנסה להסביר.

"כן", הוא נועץ בי את משקפיו, "אבל עד כדי כך?"

 

המסע אל הגסט האוס

 

באוטובוס, המתוחזק בסטנדרטים הודיים ושבו נוהגים בסגנון הודי מעל תהומות הודיים – אין אתאיסטים. כולם ממלמלים במרץ "שמע ישראל" ופרקי תהילים. גם סיימון ומייקל. התפילות מתגברות כששני אוטובוסים חולפים זה על פני זה במשעול כל כך צר שבישראל אפילו דוגמנית רנטגן לא היתה מעיזה לעבור בו.
 

אסף וול

סוף סוף נפתחו הדלתות. עדיין המומים מהסיכונים שלקח הנהג בדרך, ירדנו מהאוטובוס ומיד הבחנו בישראלי המתקוטט עם הודי מצומק. הבחור הישראלי, אבי שמו, הסביר לנו כי "מדובר בוויכוח עקרוני" על 5 רופי (חצי שקל). "אנחנו באמת מצטערים להפריע", קטענו את המלחמה בעדינות. "אבל אולי אתה מכיר פה איזה גסט האוס ראוי?"

 

הבחור הוריד את ידיו מצוואר ההודי שחזר לנשום ומיד פצח בסדרת הוראות: "לכו לריקשה הזאת", הצביע על תלת אופן שמדבקת "תן חיוך הכל לטובה" ברסלבית מרוחה על חזיתה, "ראג'ו ייקח אתכם לגסט האוס באולד-מנאלי, כולם כבר שם. אל תעיזו לשלם לו יותר מ-30 רופי. שלא יתחילו לעשות עלינו קופה כאן בגללכם".

 

"מה הוא אמר? האם אתה מכיר את האיש?" תהו הגרמנים בנימוס מאופק ושוב נדהמו לשמוע כי מעולם לא נפגשנו בעבר.

 

"רגע, עוד משהו", נזכר הלוחם הישראלי. "קבלת שבת בבית חב"ד בעוד שעתיים, גם החננות יכולים לבוא".

 

שעתיים מאוחר יותר אנו מגיעים בבגדי שבת. בכניסה לבית חב"ד הפתעה: שני שיחי צ'אראס ענקיים. סיימון ומייקל סוקרים אותם בהערכה. "איכות כזאת לא ראינו אפילו בהולנד", הם משתאים נוכח הישגי החקלאות הישראלית. "מה בדיוק עושים פה במקום הזה? הגענו בזמן?" מבקש מייקל לדעת.

 

Model.Data.ShopItem : 0 8