הנך שבייתא דאתאן לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא. אשקולו דרגא מקמייהו. בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל זיהרא באיפומא. שקליה רב עמרם לדרגא, אותביה וקא סליק ואזיל. כי מטא לפלג דדרגא, אמר: נורא בי עמרם! נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספון מינאי בהאי עלמא, ולא תיכספון מינאי לעלמא דאתי. אשבעיה, נפק מיניה כעמודא דנורא. אמר ליה: חזי, דאנא בישרא ואת נורא, ואנא עדיפנא מינך.
(קידושין פא ע"א, לפי כתב יד ותיקן 110 - 111)
תרגום:
שבויות אלה שהגיעו לנהרדעא, העלו אותן לעלייה בבית רב עמרם החסיד. לקחו הסולם מלפניהן (כדי לנתקן משאר יושבי הבית). אחרי שחלפה אחת מהן נפל זוהר בארובה. לקח רב עמרם את הסולם, הושיבו והיה עולה והולך (אל העלייה). כשהגיע לאמצע הסולם, אמר: "אש בבית עמרם! אש בבית עמרם!"
באו חכמים, אמרו לו: "ביישתנו!"
אמר להם: מוטב תתביישו ממני בעולם הזה ולא תתביישו ממני לעולם הבא. השׁביעוֹ (רב עמרם את היצר, שייצא ממנו), יצא ממנו כעמוד של אש. אמר לו (רב עמרם): ראה, שאני בשר ואתה אש, ואני עדיף ממך.
הקשר:
הדיון התלמודי באיסורי הייחוד במשנה קידושין ד,יא מתחיל באימרה המפורסמת: "נשים דעתן קלות עליהן". בהמשך לאימרה זו מתפתחת סוגיה העוסקת במרחק הראוי בין גברים לנשים, ובמרכזה קובץ סיפורים על חכמים שנכשלו (או כמעט נכשלו) ביצרם. הסיפור שיידון כאן מופיע בקובץ זה.
דיון:
הדיון התלמודי בהגבלות על יצר המין מתחיל אמנם בנשים, אבל מהר מאוד עובר לגברים: כיצד, אם בכלל, הם מסוגלים לעמוד ביצרם ולא ללכת שבי אחריו?
הנך שבייתא דאתאן לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא. אשקולו דרגא מקמייהו – שבויות שנפדו הן נשים "חשודות": האינטואיציה החברתית, ובעקבותיה גם ההלכה, מניחה שהן נאנסו בשביין, אבל הספק תמיד מכרסם: האם האונס היה כפוי, או שמא יחסי המין עם השובים היו מתוך רצון ושיתוף פעולה? השבויות שנפדו הן נשים ששהו זמן מסוים מחוץ לחברה הנורמטיבית ובתוך כך גם מחוץ לכללי המוסר והמין. גם משום כך, כאשר הן שבות אל הקהילה הן מפתות יותר. בבואן לבית רב עמרם החסיד מושמות השבויות הפדויות בעלייה, והסולם המוביל לשם מורחק. לכאורה, לפי "כותרת" הסוגיה ("נשים דעתן קלות עליהן") יש להבין כי לקיחת הסולם אמורה למנוע מהן לפתות את יושבי הבית הגברים: הנשים שנפדו משביין אצל הנוכרים מושמות כאן במעין שבי בתוך קהילתן - הן מורחקות, מנותקות ואינן יכולות להסתובב בחופשיות; הן, החלשות והמוחלשות, המנוצלות והפגועות, נתפסות על-ידי קהילתן כגורם המאיים על שלמות הסדר החברתי. למעשה ילמד התלמוד כי הסכנה אינה בנשים "המפתות" אלא בגברים המתפתים: הזוהר (בשאר כתבי היד ובנוסח הדפוס מופיעה המילה "נהורא", כלומר "אור") הנובע מאחת השבויות ומאיר את הבית אינו מתואר כ"תרגיל" פתייני או כמעשה מכוון - עצם נוכחות האישה השבויה בבית מאיר אותו, ובמובן מסוים שולח בו אש (אולי זו הסיבה לכך שהאור מופיע בארובה דוקא); האש הזו יכולה להתפרש כחום של שמחה או ביתיות אחרי ימים קשים של שבי וריחוק, אבל רב עמרם (ואולי בעקבותיו גם הסיפור כולו) מפרש אותה כאש היצריות והפיתוי ואינו מסוגל לעמוד בפניה.
שקליה רב עמרם לדרגא, אותביה וקא סליק ואזיל – האש ש"הציתה" השבויה בארובה ניצתת גם בליבו של רב עמרם ומובילה אותו למעשה המוסבר בסיפור כמהלך אינסטינקטיבי שאינו מושפע משיקול דעת ואינו נשלט על-ידי עושהו. בנוסח הדפוס של התלמוד מוסבר כי הסולם שנטל רב עמרם היה כבד כך שעשרה אנשים לא יכולים היו להרימו, אבל רב עמרם, ברגע בו ניצתת האש בליבו, מסוגל להרימו לבדו (בדומה ליעקב שגלל את האבן מפי הבאר בראותו את רחל). נוסח זה מדגיש כי היצר המיני מעורר כוחות נפש וגוף שאינם "נורמליים", ולפיכך הוא גם מאפשר מעשים החורגים מתחומי הנורמות החברתיות המקובלות. הדעת של רב עמרם היא שקלה ברגע זה.
נורא בי עמרם! נורא בי עמרם! – לפני שמגיע רב עמרם לממש את יצרו, הוא עוצר בעצמו. סביר שעצירה זו דורשת כוח נפשי רב, ורש"י מסביר שרב עמרם "הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחוזקה להתגבר על יצרו", כלומר נדרש לו גם כוח פיזי גדול כדי לבלום את עצמו מלבצע עבירה. ברגע האחרון מתגברת דעתו של רב עמרם על היצר. זעקתו של רב עמרם היא רב-משמעית: היא מרמזת על האש שהציתה השבויה בארובת הבית ועל אש היצר שניצתה בליבו (כך מפרש המהרש"א ב"חידושי אגדות"), וקוראת בדחיפות ליושבי הבית האחרים כדי שיעזרו לו לבלום את עצמו (כפי שמפרש רש"י). במעשהו חושף רב עמרם שתי נקודות תורפה בעולם החברתי הנורמטיבי בו הוא חי: עלייתו בסולם מציפה אל פני השטח את עוזו של יצר המין הגברי שאינו "עוצר באדום" ואפילו ה"דעת" הגברית (שאינה אמורה להיות קלה, כזכור, כמו זו של נשים) אינה מסוגלת לו; בעצירתו מבעוד מועד הוא מלמד שתמיד אפשר לעצור, ושיצר המין – למרות הכל – תמיד נתון לשליטה, גם אצל גברים. חשיפה זו נרמזת בדברי החכמים הבאים לקול קריאתו: "כסיפתינן" (ביישתנו) הם אומרים לו. ברמת הפשט מובן כי הם מתביישים למצוא את רב עמרם החסיד בדרכו לבצע עבירה, ואולם נדמה לי כי בושתם נובעת גם מן הדוגמה שהוא מציב בפניהם להתגברות על היצר ולבלימתו: האם יוכלו הם לעמוד בניסיון כזה?
ייתכן שהם אינם בטוחים בכך, ולכן הם מתביישים. נדמה לי כי רב עמרם מזהה את עומק בושתם ולכן גם תשובתו מרובדת: במישור אחד הוא מזכיר להם כי עדיף שיתפסוהו רגע לפני החטא ולא ברגע שאחריו, ובמישור שני הוא מדגיש בפניהם את חשיבות בלימת היצר עבור כל אחד ואחד מהם.
חזי, דאנא בישרא ואת נורא, ואנא עדיפנא מינך – היצר היוצא מגופו של רב עמרם נדמה כעמוד של אש. אני קוראת כאן מסר מורכב: העמוד (שהוא סמל פאלי מובהק) והיצר-האש בתוך גופו של רב עמרם עלולים היו לשורפו ולהובילו לאבדון מוסרי, אבל עמוד האש הוא קודם כל הייצוג האלהי שהוביל את ישראל במדבר. אני מוצאת כאן רמז נוסף לכך שהבעיה אינה ביצר המיני עצמו אלא באופן הפרשנות שלנו אותו: הוא יכול להוביל אותנו לחיים או למוות, והתוצאה תלויה בנו ובדרך בה אנו מתייחסים אליו ומכוונים אותו. מסקנתו של רב עמרם, המסיימת את הסיפור, מלמדת שהיצר המיני אינו אמור לשלוט באדם ומחוייבותו היא לשלוט בו ולכוון אותו למטרות הנכונות והמקודשות.
המסכת הבאה בתלמוד, "בבא קמא", נפתחת בהגדרת "ארבעה אבות נזיקין". אלה ארבע קטגוריות של נזק ופגיעה הקיימות בחיינו: "השור, והבור, והמבעה, וההבער" (משנה בבא קמא א,א). האש (ההבער) נתפסת כאן ככוח עליון ש"אין בו רוח חיים" והוא אינו נתון לשליטת האדם. נדמה לי שסיפורו של רב עמרם מלמד שגם האש – לפחות זו הפנימית – יכולה להיכנע, וכוח הרצון והדעת (של נשים וגברים כאחת) אמורים לגבור עליה ולתחום אותה בגבולות הקודש והטוב.
היי שלום מסכת קידושין. למדתי ממך לא מעט על האהבה והכאב בתוך המשפחה, על חשיבותם של הדעת, הסדר הטוב, החוק וההלכה ועל מגבלותיהם. היה שלום סדר נשים. גם ממך למדתי: על העיוורון לשונה, על הכוח לשנות את המציאות כשרוצים באמת, ועל הקשרים בין כוח, בעלות, זוגיות ואהבה.
ברוכים הבאים סדר נזיקין ומסכת בבא קמא!
**
הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".
