שלא נרגיש שונים, דיינו

להיות שונה ואחר בישראל הינו אתגר קיומי. בישראל המערבית השונות מתורגמת כחולשה, ולא כיתרון על הדומים. כל חיינו אנחנו מתהלכים בתחושה שכולם נועצים מבטים בצבע עורנו השונה. יש מי שמשתמשים בביטויים בגנות מראנו, ויש מי שמעליבים ממש: 'כושים', 'מי הביאכם לישראל?', 'מסריחים' וכו'. אחרים מסרבים להיות שכנינו, ללמוד עם ילדינו, לקבל אותנו לעבודה; מתעקשים לדחותנו משורות הרוב בשל היותנו אחרים ושונים במראה.

שלושת ילדיי צברים עם בלורית מקורזלת כשלי. היגרתי מאפריקה הרחוקה מטענים ציוניים, ולמרות זאת אני עדיין נאבק בצורה אינטנסיבית בכל גילויי הגזענות לנוכח השונות שלי. כשאני מסביר שצבע עורי אינו פגם מולד או משהו שאפשר להסיר משל היה כתם זמני, דבריי נופלים לרוב על אוזניים ערלות. אני אוהב את המראה שלי, גאה בצבע עורי ולעולם לא הייתי רוצה להיות אחר. ואולם, דאגה עמוקה מלווה אותי זה כשלושה עשורים - האם מועקת השונות שגורמת לי הסביבה תוענק כירושה של החברה לילדיי הצברים.

יהודי אתיופיה הם היהודים היחידים בתפוצות במאות האחרונות שהקריבו את קורבן הפסח. יותר מזה, בני הקהילה עשו גם את כל הטקס שהתקיים בעת יציאת מצרים. חג זה הוא אחד החגים המרכזיים בקרב יהודי אתיופיה. ליל פסח, הקרוי "ליל הסדר" בתפוצות ישראל, נקרא "קרבן" בקרב יהודי אתיופיה. אני זוכר שכל בני הכפר היהודים נהגו להתכונן לקראת פסח מראש חודש ניסן (לֶסָן, שהוא עצמו נחגג כראש השנה באתיופיה, כפי שכתוב (שמות יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה). אני עוד מתגעגע לאותה קדחתנות שאפפה את בואו של חג החירות. האמת, החג הזה סימל יותר מכל החגים את החתירה הבלתי-נלאית של כלל בני הקהילה לברוח מארץ מוצאם לארץ אבותיהם – דבר שהקנה להם בקרב שכניהם הנוצריים כינוי משל עצמם: "פלשים" ("זרים").

חג החירות הוא עדות לאיחוד הקרעים בתוך החברה הישראלית. במהלך כל השנה כולנו מתמודדים עם מרוץ החיים המטורפים, עם קשיים כלכליים ועם האנטגוניזם שמייצרת החברה הישראלית כלפינו בהתאקלמותנו בה. דווקא בחג הפסח אין נכון יותר מלראות את המעלות של השונה ולא להתעסק בפגמיו.

אין בי שמץ של חרטה על הרגע ההוא, שבו דרכה כף רגלי על חלקת הארץ הזאת. אינני מתחרט על ההתעלסות שלי עם אדמת הארץ כשירדתי מכבש המטוס לפני כ-30 שנה. אין בי חרטה על הגעגועים המייסרים שלי לאותה ארץ אהובה ורחוקה מגלותי בקרן אפריקה; הגעגועים והכיסופים לארץ הזו ליוו דורות של גולים, ואני זה שזכה להגשים את החלום שלהם.

בחג החירות כולנו שרים "דיינו" מתוך אופטימיות שעתידנו בחלקת הארץ הזאת יאיר לנו. אני מודה על הזכות לכתוב בעברית, לכאוב בעברית, לכעוס בעברית, לאהוב בעברית, להתחתן בעברית ולדבר עם ילדיי בעברית צברית. והכי חשוב, אני מודה על כך שנפלה בחלקי הזכות להביע את רצוני לשוויון של בני עדתי דווקא בעברית. כן, הנה, אני היהודי שחום העור שנותק בעל כורחו מבני עמו לפני אלפי שנים ואומר לכם היום "חג חירות שמח" בעברית.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי