האדון והעבד

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. פתח ואמר "עבדים היינו" (פסחים קטז ע"א)

תרגום:

אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד, שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה צריך (העבד) לומר לו (לאדון)? אמר לו (דרו): צריך להודות ולשבח. פתח (רב נחמן) ואמר: "עבדים היינו".

 
העבד דרו. האם יכולה להיות שותפות אמת בין אדון לעבדו? (צילום: ת'ינקסטוק)

הקשר:

הפרק העשירי במשנה פסחים מספק הוראות בימוי מוּערות לליל הסדר התנאי, ולמעשה, הוא בבחינת תסריט היסוד של ליל הסדר בימינו. המשנה הרביעית בפרק מתארת את מה שקרוי היום "הגדה" – הצעות לדיאלוג משפחתי שבמהלכו יישאלו שאלות וייענו, ומתוך כך ייחשף לאוזני המסובים סיפור יציאת מצרים. לפי המשנה, חלק זה בליל הסדר אמור להיפתח בתשומת לב להבדלים בין סעודת ליל הסדר לסעודות אחרות. הבדלים אלה נושאים בחובם רמזים למשמעות החג ולסיפור שהוא מבקש לספר. אם הילדים אינם שמים לב להבדלים ואינם שואלים בעצמם "מה נשתנה", צריך האב להנחותם בתהליך חשיבה זה. מן המשנה עולה שהתשובה העמוקה לשאלות "מה נשתנה" טמונה בסיפור היציאה מעבדות לחירות, ואותו יש לספר על פי סדר ספציפי: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". 

הקטע שיידון להלן מסיים את הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה –

מסיומו של הסיפור מובן שהדיאלוג בין רב נחמן ועבדו מתרחש בערב הפסח, סביב שולחן הסדר. מעמדו של דרו, כמעמדם של העבדים בתקופת התלמוד, היה זה של "חצי-יהודי": בהופכם לעבדים הם נימולו ובצאתם לחופשי טבלו ונהפכו ליהודים "שלמים". לפי התורה, לו היה דרו ערל, לא היה רשאי להשתתף בסעודת הפסח כלל (שמות יב, 48). מעמד מיוחד זה מאפשר לדרו להיות חלק מחגיגת הפסח, גם אם לא באופן מלא. את מצוות ה"הסיבה", למשל, לא יוכל למלא כיוון שהיא מסמלת חירות.

גדרותיה של מצווה זו נידונו בראשית הפרק התלמודי (פסחים קח ע"א), שם תהה התלמוד מי הם המחויבים במצוות ההסיבה ושאל במיוחד לגבי "אשה אצל בעלה", "בן אצל אביו" ו"תלמיד אצל רבו". כל אלה – למרות שאינם עבדים במובן הפשוט של המושג – "אֵימת" אחרים עליהם. הסוגיה התלמודית קובעת ש"אישה חשובה" מחויבת להסב, ולאורך הדורות, ניתנו למושג זה פרשנויות שונות.

הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי, לעומת זאת, ברורה הרבה יותר: "רבי יוסי שאל לפני רבי סימון: אפילו עבד לפני רבו (חייב להסב)?! אפילו אשה לפני בעלה?! אמר לו: (מורי) כרבי, עד כאן שמעתי!" (ירושלמי פסחים י,א; התרגום שלי). באוזניי רוחי אני שומעת את ר' סימון ור' יוסי מתגלגלים מצחוק על מוזרותה של השאלה ועל התשובה היחידה האפשרית לה – "אל תגזים, יש גבול לכל תעלול!". דרו העבד יושב לשולחן הפסח אצל אדונו, רב נחמן, וזה מצדו משתף אותו בשיחה הלימודית, שהיא חלק משמעותי מתוכנו הדתי של ליל הסדר.

  רגע המעבר משאלת רב נחמן ל"עבדים היינו" (ת'ינקסטוק)

עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? –

רב נחמן מבקש לדעת – מפי הסוס – כיצד אמור עבד שיצא לחופשי לחוש ומה תהיה תגובתו כלפי אדונו-משחררו.

בהקשרה של המשנה הרביעית והדיון התלמודי בה, משתלב סיפור זה במחלוקת האמוראית לגבי משמעות הציווי המשנאי "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". התלמוד מציין, שלטענת רב, הכוונה היא שיש להתחיל את סיפור יציאת מצרים במילים "מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו", ולדעת שמואל, יש להתחיל ב"עבדים היינו". בכל מקרה, שלב הסיפור עצמו – יתחיל היכן שיתחיל – מגיע רק לאחר שנערך דיון כלשהו סביב שולחן הסדר, המבוסס על שאלות ותשובות ("מה נשתנה"). הסיפור הנדון כאן מציג את שאלת רב נחמן לדרו כממלאת את שלב השאלות ומציין שלאחריה פנה רב נחמן לאמירת "עבדים היינו". בכך גילה דעתו כי הוא מסכים עם שמואל בנוגע לפירוש המשנה.

כאמור, הסיפור מוצב בסיומה של הסוגיה העוסקת במשנה הרביעית בפרק, ולכן הוא משמש גם כמעין "הקדמה" למשנה החמישית. במשנה זו נזכרים שלושת המוטיבים המרכזיים של ליל-הסדר: שילוב המושגים "פסח", "מצה" ו"מרור" כמייצג את פניו השונים של סיפור יציאת מצרים; העיקרון של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"; ההלל והשבח לאלוהים. על רקע משנה זו, ניתן להבין את שאלתו של רב נחמן כביטוי מעשי לפחות לשניים מעקרונות אלה: הניסיון להבין את נפשו של העבד וההכרה בצורך להודות ולהלל את האל המשחרר. רב נחמן רוצה למלא את החובה לחוש כעבד משוחרר, אך כיוון שהוא בן חורין (ואפילו אדון לאחרים) יוכל לעשות זאת רק בעזרת עבדו. מתשובתו של דרו מבין רב נחמן באופן ממשי את שמחת השחרור וכן את החיוב ההלכתי לומר את ההלל.

בין שנקרא את הסיפור על רקע המשנה הקודמת לו ובין שעל רקע זו הבאה אחריו, דומה שבחלקו של דרו נפל כבוד גדול: להיות שותף פעיל במסע של אדונו לקראת מילוי מצוות הפסח במלוא משמעותה ההלכתית והרוחנית. האמנם שותפות יש כאן? " השארת דרו בעבדותו אינה רק מרגיזה, מתסכלת או מכאיבה, היא גם עומדת בדרכו הדתית של רב נחמן כאן, ולמעשה, מונעת ממנו את שביקש להשיג לכתחילה. דרו יכול אולי ללמד אותו על חוויותיו של עבד, אך כל עוד לא שוחרר, כיצד יוכל להסביר את רגשותיו של מי שיצא לחירות? "

אני מנסה לדמיין את דרו בערב חג החירות: עבד שאמור לחגוג את היות אדונו בן חורין. זו סיטואציה משונה מעצם מהותה, והיא מזמינה תגובות של גיחוך במקרה הטוב, או זעם, במקרה הפחות טוב. כעת, אני מנסה לדמיין את דרו, שבערב חג החירות שואל אותו רב נחמן מה יאמר עבד לאדונו כשזה ישחרר אותו מכבליו. אין לי ספק שדרו שומע בדברים רמיזה לחייו שלו, ותקווה ושמחה מציפות את לבו. ציפיות אלה אינן בלתי סבירות: האם יש הזדמנות טובה יותר לשחרור עבדים מאשר בערב חג החירות?!

פתח ואמר "עבדים היינו" –

רב נחמן אינו משחרר את דרו, ואם – לאור שאלת אדונו – היו לעבד תקוות כאלה, הוא ייאלץ לבולען (אך לא בהסיבה, חס וחלילה).

כאמור לעיל, את המעבר של רב נחמן מתשובת עבדו אל אמירת "עבדים היינו" ניתן להסביר כמעקב אחר ה"תסריט" של ליל הסדר: משלב הדיאלוג המבוסס על שאלות ותשובות אל שלב הנרטיב. דומה שזו ההבנה שמבקשת העריכה התלמודית לייחס לסיפור. אני קוראת מעבר זה כמדגיש את האבסורד (הספרותי והאנושי) באי-השחרור של דרו, וכביקורת על אטימותו הרגשית של האדון: רב נחמן שר על העבדות בלשון עבר – "עבדים היינו" – בעוד דרו חי אותה בלשון הווה; רב נחמן שמח ביציאתו ההיסטורית לחירות, בעוד תקוותיו של דרו לשחרור מתנפצות לרסיסים מול עיניו העיוורות של אדונו.

השארת דרו בעבדותו אינה רק מרגיזה, מתסכלת או מכאיבה, היא גם עומדת בדרכו הדתית של רב נחמן כאן, ולמעשה, מונעת ממנו את שביקש להשיג לכתחילה. דרו יכול אולי ללמד אותו על חוויותיו של עבד, אך כל עוד לא שוחרר, כיצד יוכל להסביר את רגשותיו של מי שיצא לחירות? לכן, "הבנת" רב נחמן את התהליך הנפשי של העבד המשוחרר אינה אמיתית, וניסיונו "לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" נכשל.

היי שלום מסכת פסחים, ברוכה הבאה מסכת שקלים!