תחיית הפיוט

בית הכנסת בנחלאות: שירת הפיוטים, שלוש בלילה

אני בן ארבע, השנה תשמ"ד. השעה שלוש בלילה. אני נמצא בבית הכנסת עדס שבשכונת נחלאות ביחד עם אבי ואחיי הגדולים, בשירת הבקשות. ישבנו לשיר פיוטים במשך שלוש שעות, מארבע עד שבע. בגילים מבוגרים יותר היינו גם מחכים לקטעי הסולו שלנו. בזמנו היה גם קטע סולו לילדים - פיוט של רבי ישראל נג'ארה. אני חושב שכבר בגיל חמש או שש התחלתי לבצע סלסולים פה ושם.

בין כל הזקנים והפייטנים שישבו שם, היינו שישה-שבעה ילדים; חצי מהם בני המשפחה שלי. בהמשך הרגשנו שאנחנו הדור האחרון שעוד שר את הפיוטים האלה. בבית הכנסת עדס התפללתי מגיל שלוש עד גיל 25. שם גם לימדו אותנו את שירת הבקשות חינם. הפייטן אליהו לוי היה מלמד אותנו הילדים פייטנות וחזנות חינם, ממש לשם שמים.

סבא גורג'י: תיקון חצות במלחמת המפרץ

סבי מצד אמי, הרב גורג'י יאיר, שנחשב פייטן גדול בבגדד ובירושלים, הוא אבן דרך חשובה בחיי. סבא היה מקובל, תלמיד של הרב יהודה פתיה. בתיקונים של הרב פתיה הוא שימש חזן. כשהייתי בן עשר, בתקופת מלחמת המפרץ, הוא בא לישון אצלנו. התברר שיותר מ- 70 שנה הוא היה קם מדי לילה כדי לומר תיקון חצות. הרבה לילות קמתי יחד איתו. אחרי נטילת ידיים, הוא היה יושב ליד הדלת ואומר תיקון חצות בשיא הרצינות והמסירות, כאילו עכשיו תשעה באב. לאחר מכן, היה שר פיוטים שמנחמים כביכול את השכינה וכוללים דו שיח בין הקב"ה לעם ישראל. כשהוא נפטר, אמרו לי שאר הנכדים, "אתה בוודאי האחרון שמכיר את הפיוטים", כי אף אחד לא שמע ולא תיעד אותו. היום אני מתעסק בתחום הפיוטים, והרוב בזכותו.

נאי: כך הכרתי את הצינור עם החורים

בן הדודה שלי מהצד של אמי משה חבושה הוא הפייטן המפורסם והגדול ביותר של הציבור הספרדי-ירושלמי. הופעתי איתו כבר בגיל 15; בהתחלה כמתופף ונגן כלי הקשה. בזמנו לא הכרתי את רזי המקאם והמוזיקה הערבית, אבל הנגנים שמשה הפגיש אותי איתם היו נגני תזמורת רשות השידור. ניגנתי איתם, ויום אחד הגעתי לבית של משה לפני הופעה. להפתעתי, הוא הוציא מהארון איזה צינור וניגן בו. שאלתי מה זה, והוא ענה: "נאי". החלטתי ללמוד ממשה את הנגינה, ומאז זה הכלי המרכזי שלי, מגיל 16 עד היום.

 
הרב דוד מנחם בהופעה 
 

הנאי הוא מין צינור שמנוקבים בו חורים. יש לו צליל של נהי, מין קול בכי של אדם. אני חושב שזה הכלי הכי רגשי שקיים, כי הוא יוצא ממש מתוכך. זה לא כמו כלי מיתר, שבו הצלילים לא יוצאים ממש מהרוח שלך. כאן, בנאי, הרוח שלך חשה את הנגינה. זה יוצא מהקרביים ללא הפסקה, עד הקנה. וכך זה גם נשמע.

הרב עובדיה יוסף: "החזרת את הרב לנעוריו"

משה חבושה לקח אותי לרב עובדיה יוסף זצ"ל בגיל 16. אנחנו מעריצים שלו מילדות. מהרגע שאני זוכר את עצמי, שמו של הרב היה מתגלגל אצלנו בבית. אבל הפעם הראשונה שנכנסתי אליו לבית היתה עם משה.

זה היה בתקופה שלמדתי במרכז הרב. משה אמר: "אני בא לאסוף אותך, נלך לנגן לרב עובדיה יוסף". ידעתי שהרב מכיר ואוהב פיוטים, אבל לא חשבתי שברמה כזו. הרב התמסר לניגון בהקשבה מדהימה. הוא ידע את המנגינות, וצריכים לזכור שהן מאוד מורכבות מבחינת המקאמים. הרב עובדיה שלט ממש בהכול, וזה היה דבר מפליא.

לאורך השנים דיברתי הרב עם הרב עובדיה על ענייני הלכה רבים, ואני רואה את עצמי כתלמידו. הפעם האחרונה שניגנו ושרו מול הרב בחייו, היתה בר"ח ניסן תשע"ג. הרב ביקש לא רק את הסגנון המצרי, אלא את הנוסח של המקובלים העירקים, מה שסבא שלי היה שר. בהתחלה ביקשו מאיתנו להישאר ל-20 דקות, ובסוף נשארנו שעתיים. בסיום הנגינה אמרו לי בני ביתו של הרב: "החזרת את הרב לנעוריו. את השירים האלה הוא לא שמע הרבה שנים".

פיוטים שקמו לתחייה: הרגשתי אחריות לתעד אותם

הפיוטים של יהודי בבל נשכחו ברובם, אך מתברר שזכרתי הרבה ממה ששמעתי מסבא שלי. משום שהמסורת נמצאת בידיים שלי, הרגשתי אחריות לתעד אותה. לכן, הקלטתי מאות הפיוטים במסגרת מפעל ההקלטות והתיעוד של האוניברסיטה העברית, במשך שלוש שנים. לפני שמונה שנים הופעתי בפריז, ואחריי עלו זמרים לא יהודים, שלהפתעתי שרו פיוט בלחן שלמדתי מסבא שלי. שאלתי אותם איך הם מכירים את הלחן, והם סיפרו ששמעו איזה פייטן זקן באתר פיוט. שאלתי מיהו, והם אמרו שמדובר ברבי דוד מנחם.

היום יש הרכבים צעירים ששרים פיוטים שביצעתי באותן הקלטות. מבחינתי, זו תחיית הפיוט. פיוטים שהייתי בטוח שייעלמו - חיים וקיימים. זה מאוד משמח אותי. זה מזכיר לי שפעם שאלו אותי מתי אהיה מרוצה לגמרי, ואמרתי שזה יקרה כשאשב יום אחד בסוף בית הכנסת ואשמע ילדים קטנים שרים את אותם פיוטים שקמו לתחייה.

לפרטי המופע "אינתא עומרי - מהמוזיקה הערבית לפיוט המזרחי"