הייתם חותמים?

ה' באייר תש"ח היה היום החשוב בחייה של אומה שלמה, ונדמה שגם בחייהם של 37 גברים ונשים, שזכרם כבר נשכח מלב כול – חברי מועצת העם, דמויות מפתח בתנועה הציונית שחתמו על המגילה שהקריא דוד בן גוריון באותו יום שישי היסטורי בתל אביב. כל החותמים כבר הלכו לעולמם, שמותיהם אינם ידועים לרוב המכריע של הישראלים, אך בחייהם ובפועלם הקימו את המסד למדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה היום. לרגל יום העצמאות, חזרנו אל שלושה מחותמי המגילה, לספר את סיפורם ולנסות לשער מה היו אומרים אילו היו קמים לתחייה היום ומבקרים במדינה שעל הקמתה חתמו לפני 66 שנה.

 
הכרזת המדינה, 14 במאי 1948, תל אביב

1. 1. אליהו דובקין

את אליהו דובקין אי אפשר היה למצוא באולם הכרזת העצמאות בתל אביב באותו יום שישי בצהריים; הוא היה בירושלים הנצורה, יחד עם עוד 11 חברי מועצת העם שלא הצליחו להגיע לטקס החגיגי. דובקין, שנולד בבוברויסק ב-1898, היה חבר בתנועות ציוניות כבר מצעירותו. ב-1920 עבר לפולין והחל לכהן כמזכיר העולמי של תנועת החלוץ, שמרכזה היה בוורשה. ב-1932 עלה לארץ ישראל והחל לעבוד במחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית.

ב-1936 מינה אותו בן גוריון לראש המחלקה. במשך שנים, עד צאתו לגמלאות, נשאר דובקין בהסתדרות ועסק בעלייה, בחינוך ובקליטה. במלחמת העולם השנייה עסק בהעפלה והיה בקשר קרוב עם יהודי אירופה. הוא היה אחד מן הגורמים הראשונים בהנהגה הציונית שידע על המתרחש באירופה.

"הוא לא יכול היה לנסוע לתל אביב להכרזת העצמאות", מספר בנו דוד דובקין, "כמה שבועות אחרי זה, בן גוריון שלח מטוס, וזה נחת בעמק המצלבה – גן סאקר של היום – שם היה מסלול לנחיתת מטוסים, והוא הטיס את אבא שלי לתל אביב, שיחתום. אני לא זוכר דיונים על זה או התרגשות גדולה בבית. אבא בעיקר דאג לאחותי, שלחמה אז בגליל עם חבריה לפלמ"ח. זה היה באמצע מלחמת השחרור, וחבריה של אחותי נהרגו בקרב בנבי יושע, והוא דאג לה. אני, שהייתי קצת יותר צעיר, הסתובבתי בעיר עם חבריי וחילקתי אוכל לתושבים הנצורים. ודאי שאבא שלי הבין את גודל המעמד – זו היתה השעה שבשבילה הם פעלו כל כך הרבה שנים. אבל הוא חתם והמשיך בעשייה".

לאחר צאתו לפנסיה, מיקד דובקין את זמנו בהקמת מוזיאון ישראל. הוא היה אספן גדול של עתיקות, בעיקר של כלי זכוכית, ולפני מותו ב-1976 ציווה לתרום את האוסף למוזיאון ישראל. עד היום ניתן למצוא במוזיאון ביתן עם הכלים שאסף, ולצדם שלט ועליו שמו של דובקין. כיצד היה רואה את מדינת ישראל היום לו היה קם לתחייה? "אני מניח שהרבה דברים היו מרגיזים אותו", אומר דובקין הבן, "אני די בטוח שהוא היה מתנגד מאוד לכל היחס שלנו לפלסטינים, ובוודאי שהיה מתנגד להתנחלויות. אבל יותר מזה קשה לומר".

1. 2. דוד רמז

חותמו של דוד רמז, שר התחבורה הראשון ובהמשך גם שר החינוך והתרבות, נוכח כמעט בכל מקום במדינת ישראל – בבניינים, בחברות התעופה, בהוצאת ספרים, בבולי הדואר וגם בשפה העברית. רמז היה חבר בוועד הלשון (שבהמשך נהיה לאקדמיה ללשון עברית), ומתוקף עבודתו היומיומית, חידש מילים רבות שנכנסו לשפה: רמזור, תעבורה, תחבורה, כנס, ותק.

הוא נולד ברוסיה ב-1883 כמשה דוד דרבקין. לימים אימץ את שם המשפחה של אשתו, רמז. ב-1913 עלה ארצה והחל לעבוד כחקלאי, ובהמשך הגיע להסתדרות, שלימים נהפך למזכיר הכללי שלה. במסגרת הזאת פעל למען הקמת סולל בונה, נמל תל אביב, חברות ספנות ודיג – פעילויות רבות שהיו לתשתית למדינה שבדרך. רמז היה ידוע בניסוחים התמציתיים שלו; את הישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית פתח בנאום בן משפט אחד. כשר התחבורה הקים רמז מחדש את תנועת הרכבות בארץ, שפסקה במלחמת העולם.

 
דוד רמז עם נכדו, גדעון רמז

חתימתו של רמז היא הבולטת ביותר במגילה. גם מרחוק ניתן להבחין בשמו, כתוב בעט עבה. "הוא הג'ון הנקוק הישראלי", אומר בחיוך נכדו של רמז גדעון ומפנה להכרזת העצמאות האמריקאית, שבה מופיעה חתימתו הגדולה במיוחד של ג'ון הנקוק. "סבא השתמש בעט ציפורן מאוד עבה, ועד היום אפשר לראות את החתימה הגדולה הזאת. אצלנו במשפחה, העובדה שסבא חתום על מגילת העצמאות היא מקור לגאווה גדולה".

דוד רמז, כך מספר נכדו גדעון, היה אדם פרגמטי, מעשי, נכון לפשרות ומכבד תמיד את בן השיח שלו. גדעון מספר סיפור שכתב על רמז חברו יצחק גרינבוים, לימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. במהלך השבת השחורה, נאסר רמז יחד עם דמויות נוספות בהנהגה הציונית. הוא בילה חמישה חודשים במחנה לטרון, שבו היו עצורים גם אנשי אצ"ל ולח"י. יום אחד אמר רמז לגרינבוים שהוא הולך לבקר בתאי המעצר של חברי האצ"ל והלח"י, כדי לראות אם הוא – שלמד ב"חדר" כילד - זוכר איך לומדים דף גמרא. יום יום, מספר גרינבוים, היה רמז יושב עם יריביו האידיאולוגיים ולומד איתם גמרא.

"סבא ידע להתאים את עצמו לאנשים ולתקופות", אומר גדעון, "אילו היה חי היום, אני לא חושב שהוא היה מאלו שאומרים שבזמנם היה יותר טוב. הוא היה מוצא את החיוב ואת הגלגול הנוכחי של הערכים שהוא מאמין בהם. הוא לא היה רוטן. המציאות היום מאוד שונה, לא הכול היה מתקבל על דעתו, אבל אני חושב למשל שהוא היה מתפעל מאוד מזה שישראל היא בחזית ההייטק. באופן כללי, אני מאמין שהוא לא היה מטיף מוסר, אלא נרתם מיד לעשייה".

1. 3. זרח ורהפטיג

זרח ורהפטיג היה אחד מחותמי מגילת העצמאות שהאריכו ימים: הוא נפטר ב-2002 (חותם המגילה שהאריך ימים יותר מכול היה מאיר וילנר, איש מק"י, שנפטר שנה לאחר מכן). מנהיגה המיתולוגי של התנועה הדתית-לאומית נולד ב-1906 ברוסיה הלבנה. בנעוריו הצטרף לתנועת המזרחי, ובגיל 16 החל בלימודי משפטים, בד בבד עם העבודה במשרד הארצישראלי. אחרי מלחמת העולם השנייה היה ורהפטיג כתובת עיקרית לפליטים יהודים, וב-1947 עלה ארצה.

לאחר הכרזת העצמאות כיהן ורהפטיג כחבר כנסת, וכמשפטן היה עסוק בכל מה שקשור להכנת התשתית החוקית של מדינת ישראל. הוא היה יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, שר וסגן שר, והיה ממנסחיהם וממחוקקיהם של החוקים המרכזיים, כגון חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק הנישואין והגירושין וחוק השבות. הוא גם היה זה שהציע את השם "כנסת ישראל" לבית הנבחרים של המדינה, שבו 120 חברים. מלבד זאת, גם היה מעורב בבחירת דגל המדינה וסמלה. "גם ורהפטיג שהה בירושלים הנצורה בזמן הכרזת העצמאות וחתם על המגילה שבועיים אחר כך, במטוס שהביא בן גוריון. "היתה לו תודעה היסטורית", אומרת בתו השופטת נילי מימון על החתימה, "אבא תמיד היה אומר: 'עוד תרמילי על גבי, ובן גוריון אמר לי – תחתום כאן, תחתום כאן'".

אחר כך הוא הצטער שהוא לא הוסיף ליד חתימתו את המילים 'בעזרת השם', משהו שיבטא את התחושה העילאית-גאולית שהיתה לו. הוא בהחלט הרגיש שמייסדים כעת משהו שתהיה לו השפעה במשך הרבה מאוד שנים. הוא הבין את זה והרגיש את זה. התחושה הזאת לא קהתה גם בשנים שאחרי כן, והוא הרי נפטר כשלמדינת ישראל מלאו יותר  מ-50 שנה. הוא לא היה מרוצה מכל דבר, אבל זה לא נכון לומר שהוא התאכזב. הייתה לו ביקורת, דברים שלא הסכים איתם, אבל הוא לא התאכזב מעצם המדינה, אין בכלל על מה לדבר".

"הייתי רוצה שיזכרו את אבא שלי כאדם רב-גוני", אומרת מימון, "אדם שהקדיש את כל חייו לעם היהודי, שראה דברים שאנשים אחרים לא ראו, שהיה לו חזון, שהסתכל קדימה וראה דברים. במהותו, הוא רצה שלום בין כל הגוונים של העם. הוא שילב את ההיבט הדתי שלו עם ההסתכלות הרחבה של העם והאמין שצריך ואפשר לשלב בין שניהם. חסרים אנשים כאלה היום".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי