הסדרה הדוקומנטרית המצוינת של מודי בר-און, המתחקה אחר הכביש הארוך בישראל, חושפת פריפריה מובסת ושכוחה. כך כשל החלום הציוני - עכשיו ב-VOD
הסדרה החדשה של מודי בר-און וענת זלצר "כביש 90" (ערוץ 8 של הוט וב-VOD) היא טלוויזיה מלאת אהבה אבל עמוסה באכזבה מרירה. היא עוקבת אחרי הכביש הארוך ביותר בישראל והנמוך ביותר בעולם – ממעבר מטולה בצפון ועד מעבר טאבה בדרום. את המסע הזה מוביל בר-און בדמותו, זו שאנחנו כבר רגילים לראות במסעות דוקומנטריים מסוג זה בעקבות העבר וההווה הישראלי. ועם זאת, נדמה שהפעם כוונת המכוון שונה ממה שעשה בעבר: זה לא עוד מסע של חיפוש ידע או למידה; זה מסמך חתרני וכאוב על אלה שנשארו מאחור.
הכביש, והסדרה בהתאם, עוסקים מקרוב מאוד בפריפריה הישראלית. לכל אורך הכביש יש ערים ואנשים אשר להם הוא משמש עורק החיים הראשי; בישראל של שנת 2014, הוא יבש כליל, וכך גם חייהם. בטבריה למשל, מרכז העיר מלופף סביב הכביש, וההתחקות אחריו חושפת כיצד הדור הצעיר עזב את העיר, שתיירים כבר לא מגיעים ושכל הציפיות הגלומות באספלט הכביש נותרות ריקות. טבריה, כמו כל הערים האחרות שבצדי הכביש, נותרה בלי עתיד.
הנרטיב של הפריפריה הישראלית מוכר. אנחנו מודעים לבעיות, לעוני, לצעירים שעוזבים ולא חוזרים. אבל אלה הן רק כותרות מהעיתון. מטבעות לשון שחוקות. בר-און וזלצר חושפים את מה שבאמת מסתתר מאחוריהן ומאחורי כתבת הצבע הגנרית על המקרר הריק במהדורה של 20:00 בערב. זו סדרה שרחוקה מלהציג את המתבקש, אלא מקפידה לחזור שוב ושוב לאמת המרתיעה. העצוב ביותר הוא שלא מדובר במקרים פרטיים, אלא בסטנדרט. יש מעט פיסות של תקווה מסביב לכביש 90, אך הן לא בהישג היד של אותם אזרחים שלהם הבטיחו אותן.
אלה ששכחו ואלה שמשכיחים
המפתיע הוא שהאנשים האלה כלל אינם קיימים בתודעה שלנו. אולי אנחנו יודעים ומדחיקים. באחת הסצנות הקשות והמטלטלות בסדרה, בר-און מגיע לכפר בדואי שאינו מוכר על ידי המדינה. כאשר הוא עוצר את הרכב, מקיפים אותו כמה ילדים בדואים שמתחננים שייתן להם אוכל. הוא מוציא מכיסו מסטיק, והם חוטפים אותו מיד. נדמה שהסיפור נגמר בזה, אך כעבור רגע הילדים חוזרים.
הם מתחננים שוב לאוכל, לכסף. הם ממש מטפסים עליו, זועקים ולא מרפים. הוא שולח יד לארנקו, והם מיד חוטפים אותו מידו. הם אוחזים בשטר של מאתיים שקל ובורחים משם. אחד הילדים לא הצליח לתפוס דבר; הוא נשאר ליד הרכב בוכה וצווח. הלב נשבר. בר-און המזועזע נכנס לאוטו ומבקש להפסיק את הצילום. החיוך התמידי שלו מתחלף למבט שאנחנו לא מכירים. זאת לא הודו ולא המזרח. גם לא המזרח תיכון, אי שם. זה כאן, אצלנו, בחצר האחורית שלנו.
החצר הזאת קרובה יותר ממה שאנחנו מדמיינים, והמצב שם בלתי נתפס. המדינה שלחה את חלוציה להפריח את השממה או לשבת בשטחים שהם נכס אסטרטגי. לא משנה אם הסיבה להתיישב שם היתה אידיאולוגית או כלכלית - המדינה הבטיחה להם שיש שם עתיד. להם, לעם היושב בציון – זה חשוב להיות שם.
אבל אי אילו שנים אחרי זה, המדינה שכחה אותם. אנחנו שכחנו. חלק מהייחוד של הסדרה היא העיסוק הלא מתפשר שלה גם בציבור הערבי והבדואי שלאורך כביש 90. אם את התושבים הישראלים המדינה שכחה; את האחרים היא מנסה להשכיח. אלה אנשים שלא יודעים לאן הם שייכים, לא זוכים לתשתיות או לתמיכה. מעגל קסמים שלא ניתן לשבור ושלאיש לא אכפת ממנו.
על אף כובד הסוגיות והסיטואציות, מוכרחים לציין שהסדרה נגישה, ומדי פעם גם מעלה חיוך. מודי בר-און דואג כמובן לקריצה מסוימת וליצירת קשר אישי עם המרואיינים. ניכר שיש לו עניין אישי אמיתי בהם ובפרטים הקטנים של חייהם, מה שמייצר חום אמיתי ועניין דומה גם אצל הצופה. לכל אורך המסע, יש פרשנות נלוות של בר-און בקריינות אשר מציגה את המבט האישי שלו על מה שעבר ואל היעד הבא. הזווית האישית שלו מעניקה נופך מעמיק ויוצא דופן לנראה על המסך. דוגמה בולטת היא במפגשו עם מאיר הר-ציון ז"ל, שבועות לפני שנפטר. ההתרגשות של היכרות עם גיבור ילדותו ניכרת עליו. עם זאת, במהלך הפגישה ובסיומה הוא לא מהסס לתהות על דברים שהיום כאדם מבוגר נראים לו אחרת.
החלום וההתפכחות ממנו הם הבסיס לסדרה כולה. נדמה שהמסע האישי הזה של בר-און וזלצר הוא גם המסע הארוך והעייף של המדינה שלנו. מדובר בסדרה ביקורתית, אך הביקורת שלה באה מאהבה גמורה למולדת. זאת קריאה לעזרה, קריאה לשינוי ולתיקון של מה שנשכח מאחור. כדאי לצפות בסדרה הזאת כדי להתעורר ולהתפכח גם אנחנו. אולי יש דברים שעוד לא מאוחר לשנות.
עוד בבית אבי חי
