באחד הרגעים המעניינים בסדרה התיעודית החדשה של רון כחלילי "אכלו לי שתו לי – הדור הבא", מתייחס הקולנוען ויוצא הריאליטי פיראס חורי למצבם של המזרחים בישראל מנקודת המבט שלו כפלסטיני: "אנחנו מסכנים, אבל אתם לגמרי מסכנים", אומר חורי למורן איפרגן, במאית הפרק. "את רואה פה חברה שלמה (החברה הערבית) שממשיכה לדבר את אותה שפה שהיא מדברת אלפי שנים וחיה פחות או יותר אחד סביב השני, ואַת, בכלל הביאו אותך ממרוקו, זרקו אותך בסוג של שיכון, נותקתם מכל הקשרים שלכם ונהיה עוני גדול והתחלת לחפש את הזהות שלך. ואין לך קשר לאדמה או למקום הזה".
"אכלו לי שתו לי – הדור הבא" (הוט, ערוץ 8) מצליחה לייצר הרבה רגעים כאלה. רגעים טלוויזיוניים מקוריים ויוצאי דופן, כאלה שמציפים את הנושאים שמקיף השיח העדתי בישראל במלוא מורכבותם. זו סדרת המשך ל"ערסים ופרחות – האליטות החדשות", שיצאה לפני שנתיים ושבזכות המחלוקת שעוררה, הצליחה לקרב את השיח המזרחי העכשווי אל המיינסטרים. "אכלו לי שתו לי", שזמינה בימים אלה ב-VOD, היא למעשה אנתולוגיה שמורכבת משלושה פרקים: כל אחד מהם עוסק בזווית אחרת של השיח העדתי, ויחד הם מנסים להעניק מבט רחב על מקומו של השיח ועל המאבק העדתי העכשווי בישראל.
קריאה נוספת: הקרב העדתי בארבע מערכות
פרק ראשון: לא אשכנזים. ישראלים
הפרק הראשון, בבימויו של רפאל בלולו, שנקרא "לא אשכנזים. ישראלים", מורכב משיחות ומריאיונות עם פסיפס אקלקטי של דמויות, החל בשף אסף גרניט, דרך העיתונאי בני ציפר וכלה בסוציולוגית אורנה ששון-לוי, והמכנה המשותף העיקרי בין כולם הוא, ובכן, היותם אשכנזים. בפרק מבקש בלולו לשאול מהי אשכנזיות, מה אשכנזי בעיניהם האם בישראל של 2016 עדיין יש משמעות לאשכנזיות, או שהיא התחלפה במילה "ישראליות".
אפשר לתמוה על הבחירה לפתוח סדרה שעוסקת בשיח המזרחי דווקא בהגדרת מושג האשכנזיות, אבל בעיניי יש חשיבות בבחירה "לצבוע" את האשכנזיות, להוציא אותה משקיפותה ולהתייחס אליה כאל קבוצה אתנית; קטגוריה חברתית לכל דבר. סימון המרואיינים כאשכנזים מעורר ברובם אי-נוחות. העיתונאי אורי משגב למשל מתעקש לשוב ולומר שאיננו אשכנזי, אלא ישראלי. אורנה ששון-לוי מסבירה שברגע שהאשכנזים יכירו באשכנזיותם, הם ייאלצו להכיר גם במזרחיות של המזרחים וביחסי הכוחות שנוצרו בארץ ושעדיין קיימים.
העיסוק של בלולו באשכנזיות מזכיר את הסרט "אשכנז", שביימה רחל לאה ג'ונס. הסרט, שיצא לאקרנים בשנת 2007 וגם בו השתתפה אורנה ששון-לוי, המחיש כבר אז את החשיבות שבהגדרת האשכנזיות ובסימונה. ואולם, "אשכנז" מצליח לייצר תמונה סוציולוגית-תרבותית מרתקת ומבריקה של הציבור האשכנזי בישראל, ואילו בלולו אינו מצליח במשימה הזאת. נראה שנקודת המוצא שלו בפרק היא בעיקר הגחכת המרואיינים, שנובעת קודם כול מהליהוק הבעייתי. הבחירה לראיין את בני ציפר כדי להגדיר מהו אשכנזי היא בחירה שיש בה פרובוקציה מכוונת, לא בשונה מאתרי החדשות שמבקשים ללבות את השיח העדתי בעזרת כותרות מעוררות מחלוקת כדי לייצר תנועת גולשים באתרים שלהם.
הרגעים הטובים בפרק הם אלה העוסקים בחיבור של השיח העדתי עם הפוליטי. אורנה ששון-לוי מסבירה שאף שהימין בישראל הוא אשכנזי והגמוני, הוא ממשיך להציג את עצמו כמקופח ונרדף כדי להיות מזוהה עם המזרחיות. הזיהוי המלאכותי הזה תורם לשימור הכוח שלו, ולכן, אומרת ששון-לוי, הימין מתכחש לאשכנזיות שלו יותר מכולם. רגע חשוב נוסף הוא ההשוואה המרתקת שעושה חבר הכנסת לשעבר אריה אלדד בין התנועה הקיבוצית ובין המתנחלים שממחישה כיצד האתוס של מפא"י והתנועה הקיבוצית הוא בדיוק אותו האתוס של גוש אמונים, על אף האיבה העמוקה ששוררת בין שני המחנות.
אך בעיניי הרגע המעניין מכולם הוא זה שבו אורנה ששון-לוי מדברת על הפריבילגיות האישיות שלה. היא מסבירה שחברותיה הפמיניסטיות המזרחיות ודאי היו רוצות שהיא תוותר על המשרה שלה באוניברסיטה לטובת אישה מזרחית, אבל היא אומרת, בלי להתנצל, שהיא לא תוותר; ראשית מכיוון שהיא צריכה להתפרנס, ושנית, מפני שיש גבול לאחריות האישית שלה. האמירה הזאת אמנם מעוררת צחוק אצל בלולו, אך הוא בוחר שלא להתעמת איתה ולרדת לעומקה – אולי מפני שהוא חושש מההשלכות שעשויות להיות לעימות כזה.
פרק 2: תור הזהב, עכשיו תורנו
הפרק השני, בבימויו של רון כחלילי עצמו, נקרא "תור הזהב. עכשיו תורנו?". הוא מציג את ניסיונו של הפעיל החברתי אופיר טובול להקים תנועה פוליטית מזרחית חדשה ששמה "תור הזהב". לאורך הפרק נפגשים טובול וחבריו לתנועה עם פעילים מקצוות פוליטיים שונים ומנסים לשכנע אותם לחבור אליהם או לעזור להם, החל בחברי הקשת הדמוקרטית מזרחית, דרך פעילי ש"ס וכלה במתנחלים ממוצא מזרחי. נוסף על כך, הם נפגשים גם עם אזרחים מן השורה, בעיקר תושבי הפריפריה, שהם מנסים לגייס בתור מצביעים פוטנציאליים.
לאורך כל הפרק, טובול וחבריו לתנועה מנסים לנסח את העקרונות של "תור הזהב". נראה שזו משימה לא פשוטה. הם חוזרים שוב ושוב על כך שהם לא ימין, לא שמאל וגם לא מרכז, אלא מאמינים ב"פוליטיקה מזרחית". כשהם נשאלים יותר מפעם אחת מהי פוליטיקה מזרחית, או מהי מזרחיות בכלל, הם מתקשים לענות. הם מציינים שזו תנועה שמאמינה ביהדות מתונה ובציונות מזרחית, בלי להסביר באמת מה עומד מאחורי המושגים המופשטים. לאורך הפרק הם מסבירים כמה פעמים שבניגוד לפרקטיקה שהיתה נהוגה עד כה במאבק המזרחי, הם עצמם אינם מעוניינים לאחד כוחות עם המאבק הפלסטיני מכיוון שצריך קודם כול לפתור את הבעיות בתוך העם היהודי, ורק לאחר מכן לפנות החוצה.
כחלילי אינו מתערב באופן גלוי בנושאים הנידונים בפרק. הוא אינו שואל שאלות ואינו מביע עמדה, אלא נותן למשתתפים לדבר בינם ובין עצמם. תחילה נראה שזו בחירה בעייתית, כיוון שהוא לא מאתגר את המרואיינים בשאלות הקשות באמת. היו רגעים במהלך הפרק שבהם תהיתי ביני לביני למה כחלילי לא אומר משהו ומקשה על המרואיינים, אבל לקראת סופו, הבנתי את הבחירה שלו. כחלילי בחר לא לדבר, אלא להראות. את השאלות שהוא היה צריך לשאול שאלו האנשים שאיתם נפגשו חברי התנועה. הבעיות והחורים במצע של תנועת "תור הזהב" מתגלים שוב ושוב לאורך הפרק, ולמעשה, ממחישים את נקודות החולשה של התנועה.
ברגעים הכנים ביותר בפרק טובול מסביר שמה שהוא רוצה למעשה זה להיות בעל בית במדינה. כשהוא מספר למשפחה שלו על התנועה שהקים, הוא מסביר להם שברצונו להיות "הישראלי היפה" החדש, זה שנמצא בעמדות קבלת ההחלטות במדינה. הסיסמה שנבחרת לקמפיין התנועה היא "עכשיו תורנו". טובול וחבריו לתנועה מבקשים לומר שעכשיו תור הציבור המזרחי להיות בשלטון. שולה קשת מהקשת הדמוקרטית המזרחית מנסחת את הבעיה באמירה זו בצורה הטובה ביותר: "האם באמת המטרה היא לעשות חילופי אליטות? האם אנחנו רוצים להחליף את האליטה האשכנזית באליטה המזרחית ולשמר את אותו מבנה חברתי שהוא דכאני ולא שוויוני? ואז איפה אתם, כצעירים, מתחברים לקהילות אחרות תחת דיכוי: פלסטיניות, אתיופיות, מבקשי מקלט ודוברי רוסית". תשובות לשאלות של קשת אינן נשמעות.
הכוח המרכזי של כחלילי בבימוי הפרק הוא באיפוק שלו. אף על פי שאינו מביע עמדה חד-משמעית בנוגע ל"תור הזהב", הוא מצליח להראות בריחוק אמפתי את הכישלון שלה לפנות לאוהדים פוטנציאליים ולשכנע אותם. בסוף הפרק אופיר טובול ושותפתו, הפעילה החברתית כרמן אלמקייס, מקיימים חוג בית בנתיבות, והמשתתפים בו אומרים להם בצורה פשוטה – טוב לנו בחיים שלנו. אנחנו לא מרגישים צורך לשנות כלום. בדרך חזרה הביתה אומר טובול המאוכזב לאלמקייס: "הקהל שלנו, טוב לו. זו בעיה". אלמקייס עונה: "אני פשוט חושבת שאנשים לא חושבים שמגיע להם יותר. זה מה שעצוב".
פרק 3: פלסטינים, קודם אנחנו
על אף הכותרת הסוגרת וההחלטית של הפרק השלישי, "פלסטינים. קודם אנחנו", דווקא הוא מצליח יותר מקודמיו בייצורה של אמירה מורכבת ורבת-משמעות. בשני הפרקים הראשונים בוחרים הבמאים לנקוט עמדה מרוחקת מהמצולמים, ואילו מורן איפרגן עושה את ההפך המוחלט. הדבר ניכר כבר באסתטיקה של הפרק. איפרגן מחזיקה את המצלמה בידיה, ובכך מייצרת תחושה של אינטימיות עם המרואיינים. ייתכן שזה אחד הגורמים לכך שהיא מצליחה להוציא מהם את האמירות המעניינות והכנות ביותר.
איפרגן מייצרת אותו החיבור שממנו נמנעים חברי תנועת "תור הזהב" – בין המאבק המזרחי למאבק הפלסטיני. היא מנסה להבין האם וכיצד ניתן למצוא קשר וסולידריות בין שני המאבקים. היא מראיינת פלסטינים ממקומות שונים ובעלי עמדות פוליטיות שונות. היא לא מנסה לשרטט ביניהם קו רציף, אלא ההפך – היא חוגגת את המורכבות ואת הסתירות בין הדברים שלהם.
בריאיון עם פיראס חורי, מי שזכור לרובנו בתור המנצח בתוכנית הריאליטי "פרויקט Y", הוא מתייחס למזרחים כמי שסובלים מדיכוי תרבותי לא פחות ממנו, ובמובנים מסוימים אפילו יותר ממנו, כפי שעולה למשל מדבריו בפתיחת רשימה זו. גם הפעיל הפלסטיני חאדר אבו-סייף מאמין בקשר בין מזרחים לפלסטינים בישראל. הוא מסביר שכמו הפלסטינים, גם המזרחים בישראל הם בהכרח ישויות פוליטיות, ולכן הסולידריות הפוליטית ביניהם מתבקשת. הוא מאמין גם בחיבור תרבותי בין מזרחים לפלסטינים ומארגן יחד עם חבר יהודי ממוצא תימני ליין של מסיבות מזרחית-פלסטיניות.
אך לא כולם מאמינים בחיבור המזרחי-פלסטיני. לקראת סוף הפרק מתראיינים המשורר חמזה ע'נאים והאמן מוחמד ג'באלי. הריאיון עם השניים, שנעשה כששניהם, לפחות כך זה נראה, שתויים למדי, והוא, בעיניי, השיא של הפרק, וגם של הסדרה. תוך כדי צחוק בלתי פוסק, הם מסבירים את האכזבה הכללית שלהם מהניסיונות ליצור קשרים עם יהודים. כשהם נשאלים על השיח המזרחי החדש, מסביר ג'באלי, "אני חשבתי הרבה שנים שיש לי יותר ברית עם המזרחים, אבל אני חושב שהמון מהמזרחים הם שוויתרו על זה. כאילו הם רוצים להגיד, 'אנחנו ערבים ציונים'. אוקיי, אז כבשנו משהו. בוא נתחלק יפה בין אשכנזים למזרחים. זה לא מתאים לי". ע'נאים מוסיף: "לא רק שזה לא מתאים, אין כאן חדש. זה כמו לומר 'היי, זאת שלי' במזרחית. נתעלם מהכיבוש – פשוט הכול הופך להיות 'סוציו-אקונומי' [...] מרוב 'סוציו-אקונומי' לא רואים את הכיבוש".
איפרגן אינה מפחדת מביטויים רדיקליים, משימוש בהומור, מנגיעה בעצבים חשופים, ובעיקר – מהצגת אמירות מורכבות, סותרות ועכורות במשמעותן. ולמרות זאת, גם היא נמנעת מעימות עם השאלה הקשה באמת: האם המאבק המזרחי והמאבק הפלסטיני באמת יכולים להתחבר?
לסיכום, "אכלו לי שתו לי" היא סדרה מעניינת ועשויה היטב לכל אורכה. כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", גם היא מצליחה לספק רגעים טלוויזיוניים מקוריים, כאלה שיש להם פוטנציאל להיהפך ל"ויראליים", ולחלקם יש אפילו פוטנציאל לזכות במעמד של פולחן. אך למרות זאת, הסדרה מתקשה לייצר אמירה מגובשת או להתמודד ולהתעמת עם המורכבויות של הנושאים שבהם היא עוסקת. הייתי שמח לראות פרק רביעי שבו יושבים שלושת הבמאים ומתמודדים יחד באופן מעמיק עם הנושאים שהציגו בשלושת הפרקים הראשונים, על השאלות הקשות שמקופלות בהם.
