ואיך זה קשור אליי? על האקטואליות של הושענא רבה

כמה קל לו לאדם המודרני לחשוב שהוא הצליח להתגבר על הטבע. יש חושך בלילה? יש לנו תאורה. קר בחוץ? נדליק חימום. ומה יקרה אם לא יירד גשם והתבואה לא תצמח? נגדל אותה במפעל עם מי ים שהותפלו מבעוד מועד. אין בעיה. אבל מדי פעם בפעם מגיחה לחיינו איזו שפעת שמשביתה אותנו לכמה ימים או סופת הוריקן אימתנית - לא עלינו – שמזכירות לנו שעם כל הכבוד לנו ולמודרנה שלנו, על הטבע לא מתגברים מהר כל כך.

בליל הושענא רבה הבא עלינו לטובה יתקיים בבית אבי חי "אסיף לילה" – מופעי מוזיקה, סדנאות ומפגשי לימוד ליליים שיעסקו בדיוק בנקודת החיבור הזאת של האדם לטבע ולמחזור השנה. "סוכות הוא חג שמובנה בו רכיב חזק מאוד של טבע", מסביר יאיר יעקב, שמרכז את אירועי הלילה, "בניגוד לפסח, שמציין מאורע היסטורי, סוכות אינו מסמל היסטוריה' אלא את הטבע ואת מחזור השנה. בעונה הזאת של השנה אנשים שחיו בחברה חקלאית אספו את התבואה שלהם והיו רוצים אותה קרובה אליהם. בחלק מהמקרים הם אפילו לא חזרו הביתה כי הם נשארו לשמור על התבואה בחוץ. האלמנט החקלאי הזה קיבל סובלימציה דתית.

"וזה לא רק האלמנט הפשוט הזה. מתחילים להגיד את תיקון הגשם בשמחת תורה. יש פה ממד חזק של טבע כי הוא קשור לחילופי העונות של הטבע, שהיו משמעותיים הרבה יותר לאדם בימי קדם. אנשים היו משליכים את כל יהבם על מה שהולך לבוא אחרי החגים, אם יהיו גשמים או לא. אלה שאלות קיומיות ברמה הכי בסיסית שלהן. היום האדם המודרני אינו תלוי בהורדת גשמים ויכול להסתדר גם בבצורת, כי הוא חושב שהוא ניצח את הטבע. אבל זה ניצחון ברמה הגשמית ולא הנפשית.

להיאחז במשהו גדול ממך. אירוע בהשתתפות מייסד גן היער הראשון בישראל

ואיך זה קשור אלינו, אחרי שימי קדם חלפו?

"כולנו תלויים במה שיקרה אחרי החגים. יש בנו ציפייה ודריכות לקראת מה שעתיד לבוא, והושענא רבה זה הרגע שבו אתה עוצר את הדבר הזה. וזו אינה שמחה רק על דברים שאנחנו יודעים שהם חיוביים; יש בתקופה הזאת הרבה חוסר ודאות וספק, וזה הרגע שבו חוגגים את הספק. זה לא סתם שמגילת קהלת, שנקראת בחג הסוכות, יש בה המון ספקנות. אנחנו מתָעלים את הספקנות הזאת לאנרגיה דתית רגשית חזקה מאוד. אנו מרימים ידיים לשמים ואומרים 'מה שיבוא יבוא'. אנו מבינים שאין לנו שליטה במציאות. אנו נאחזים במשהו גדול יותר".

שורש הקיום שלנו

החיבור של האדם לגשם ולטבע מתבטא בסוכות ביתר שאת במצוות ארבעת המינים, כפי שמסביר הרב יוסי פרומן, שמקיים גם הוא לימוד ליל הושענא רבה בכל שנה. "סוכות הוא חג שכולו מכוון לתפילה על הגשם, ויש לזה קשר הדוק למצוות ארבעת המינים. בזמן בית המקדש היו מקיימים את מצוות חיבוט הערבות, שהיא מעין גרסה קדומה למנהג שלנו היום. הערבות זה המין שהמים הכי קריטיים לו כי בלעדיהם הוא מתייבש ברגע. היו לוקחים אותן ומניחים אותן אותן בצדי המזבח, כך שהמקדש מוקף ביער ירוק, והרעננות הירוקה שלהן היא בעצם התפילה לגשם; אנחנו כמו הערבות האלה - ירוקים ורעננים רק אם יורד גשם. זה רגע שבו האדם חש את התלות שלו באלוהים. הערבה כמצב קיומי זה מצב שהאדם אומר לאלוהים שהוא מתייבש בלעדיו – ולא רק במובן הפיזי - אלא הוא גם תלוי תלות נפשית באור שלו.

אז מה הערבה בעצם מציעה?

"מבין ארבעת המינים, הערבה היא הרי זו שאין לה לא טעם ולא ריח. זה מבטא את הפנייה לאלוהים שגם בה אין בה טעם או ריח. זה לא המקום האינטלקטואלי שבו אני מבין מה אני אומר כשאני פונה אליו. זו האפשרות להיות כמו הערבה - להיות חסר פשר, חסר טעם וריח, חסר משמעות. לפנות מהמקום הלא-יודע שלנו אל האלוהים. הערבה מציעה קיום שיש בו רק את החיים עצמם, בלי הבנות, בלי פירות, בלי תוצרים, בלי משמעויות. הושענא רבה זה היום של הערבה, ובמובן מסוים, הוא מכוון לדבר הזה".

אני תמיד חשבתי שהערבה היא הכי פחות משמעותית מבין המינים.

"היא אכן נחשבת למשמעותית פחות כי היא חסרת משמעות. אבל דווקא לדברים האלה יש לפעמים את הקשר הכי חזק לשורש הקיום. כשאנחנו במשמעות, כשאנחנו מחפשים ומעניקים משמעות, אנחנו נשארים ברמה האינטלקטואלית של הדברים. דווקא אובדן המשמעות מבטא את שורש הקיום".

אחד האירועים המעניינים ב"אסיף לילה" הוא "אסיף הזמן" - לימוד והתבוננות בממדים השונים של מושג הזמן שמתגלמים בחג הסוכות. "מושג הזמן שלנו כאנשים מודרנים נוצר בידי שעון", אומר הרב אמנון דוקוב שיעביר את הלימוד, "הזמן שאנחנו מכירים הוא זמן מתמטי שבעצם רץ בלעדינו. השעון רץ כל הזמן, איתך ובלעדיך. זה כמובן יעיל והגיוני מאוד, אבל זה לא מתקשר לאירועים הקוסמיים כמו יום ולילה וחילוף העונות. החיבור לעונות ולטבע יוצר תחושת זמן אחרת, שאמנם יש בה משהו מדויק פחות, אבל הוא הרבה יותר ממשי. סוכות נסב על הדבר הזה; הוא מאפשר להרגיש את הזמן באופן אחר. יש כאן מחשבה להציע את הרלוונטיות של סוכות ככזה שמשלים איזו תחושת זמן".

למה דווקא סוכות?

"סוכות הוא סוף שנה בכמה מובנים. הוא סוגר את השנה החקלאית בעונת האסיף בארץ ישראל; הוא השלישי מבין שלושת הרגלים; והמעגל השלישי שהוא סוגר זה המעגל של חגי תשרי. זו נקודה חשובה. כי כשרואים את פשוטם של הכתובים בתורה, רואים שראש השנה הוא לא נקודה בזמן, אלא חודש מעבר. אנחנו רגילים לחשוב על ראש השנה כמו על Happy New Year, בתור רגע מסוים בזמן. אבל ראש השנה הוא חודש של מעבר. הוא גם מסיים וגם מעביר. ויש כאן מחשבה אם לעבור באופן חד מנקודה א' ל-ב', או שאפשר שיש מצב ביניים שבו אתה נמצא גם שם וגם פה. וזה לא רק בממד הזמן; זה מתקשר להרבה מקומות בחיים שבהם אנחנו לא עוברים מאפס לאחת, אלא מייצרים עולם ביניים שיש לו חוקים משל עצמו. כל חודש תשרי הוא כזה. במובן הזה סוכות הוא בבחינת סגירה של זמן. סגירה של מעבר. זה חג של מחזוריות, מעגל אחד נסגר, ואחד אחר נפתח".

כשהפכים מתחברים

אירוע נוסף יעסוק - איך לא - באחד הטקסטים היפים והחידתיים ביותר בתנ"ך, מגילת קהלת. באירוע ישוחחו פרופ' זלי גורביץ' וקורין אלאל על קהלת, ואלאל אף תבצע קטעים מהמגילה בלחנים מקוריים. לפני שלוש שנים הלחינה אלאל את מגילת קהלת בשלמותה לאלבום שמכונה בפשטות "קהלת". "הקשר שלי עם הטקסט הזה התחיל כשפנה אליי אפי בניה מפסטיבל העוד בירושלים ואמר לי שהוא חלם שאני מבצעת את קהלת", היא מספרת, "עוד לפני שהוא פנה אליי, הוא הלך לרב ושאל אותו אם אישה יכולה לשיר את קהלת, והרב אישר את זה. מיד, איך שהוא פנה אליי, ידעתי שאני רוצה את זה, אף על פי שלא הכרתי את קהלת בכלל".

ממה נבעה ההתלהבות שלך?

"יש לי חיבור לחומרים האלה, התנ"כיים. אמנם את קהלת לא הכרתי, אבל הייתי קוראת תהלים כל יום. כל יום, במשך שנים. היו שם הרבה קטעים שאהבתי מאוד וחשבתי להלחין אותם. וכשאפי פנה אליי, מיד חשבתי לעצמי – אוקיי, אם לא תהילים, אז קהלת".

וכשהתחלת לקרוא במגילה, מה היתה נקודת ההשקה שלך? איפה מצאת את החיבור שלך לטקסט?

"הרגשתי כאילו שאני הקול של שלמה, שאני קולטת את העצב שלו ואת השמחה שלו ואת הרצון שלו שהמחשבות האלה יגיעו לאנשים. פשוט העתקתי את המילים שמונה פעמים וניקדתי אותן, והרגשתי שאני מבינה אותן. זה היה כאילו ביקרתי במוח שלו לרגע, כי התחברתי אליו והבנתי את הלך הרוח שלו. כשהעתקתי את הטקסט, עשיתי לי גם כל מיני ציורים. נגיד, ראיתי שהוא חוזר בכל פעם על המילה לב, אז בכל פעם שהופיעה המילה הזאת, ציירתי לב קטן. ככה זה עזר לי להבין שלשלמה פשוט לא היה עם מי לדבר, אז הוא דיבר אל הלב שלו. לכן זה כזה פנימי; זה לא מישהו שמדבר אל מישהו אחר. הוא מדבר אל עצמו, אל הלב שלו, במהירות הבזק. 

נשמע כמו חיבור נפשי חזק מאוד ולא שכלתני בכלל.

"ממש שיוויתי לנגד עיניי את הטקסט - כמו ציורים ותמונות שזזו, כמו סרט מתחליתו ועד סופו - מרוב שידעתי אותו טוב ובעל פה ומכל כיוון. הערב עם זלי יהיה מעניין. אנחנו חווים את הטקסט הזה בצורה שונה מאוד. הוא מגיע מהכתיבה ומהמחקר ומהידע, ואני מגיעה נטו מההרגשה שלי. וזה מעניין, כי הוא חושב כל מיני דברים על קהלת, ואני חושבת בדיוק ההפך. אני גם חקרתי אותו במובן מסוים, אבל זה היה מחקר בשביל המוזיקה, וזה עובד אחרת מהחוקים של אנשים שכותבים.

"הטקסט הזה הוציא ממני רגשות לא צפויים. פתאום הרגשתי כמו שהרגשתי בשיר שלי 'מותק' ("אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה". אב"נ). פתאום הרגשתי נסערת וכועסת, לא כמו שאני היום. יש איזו נטייה לחשוב שבן אדם מבוגר יותר הוא למוד ניסיון ושקול ורגוע, אבל זה לא באמת ככה. גם שלמה, עם כל החוכמה והידע, כועס על דברים. וזה הכעס הזה של הצעירים שכבר בגרו אבל נזכרים בדברים שהם עשו פעם. וזה גם מה שקהלת היה בשבילי. זה טקסט מעניין כל כך כי הוא מצליח להוציא מכל אחד דברים שונים לחלוטין, אבל הם תמיד עוצמתיים מאוד".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי