יום השואה בצל הקורונה

"אחרי שהשתחררתי מהמחנה, ידעתי שעכשיו אני צריך לנצל כל מה שאני יכול כדי להתקדם בחיים, ואחרי השואה – הפסקתי לפחד. עכשיו אני חי את החיים שלי, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות", מספר יחזקאל הרשטיק, ניצול שואה בן 89 מירושלים. "בליל הסדר היינו רק אני והמטפל שלי, ואני מתבייש להגיד את זה – אבל הרגשתי טוב עם זה".

הרגשת טוב עם זה?

"כן, הרגשתי טוב עם זה שאני נמצא בדירה שלי, בחדר שלי, שאני לא נמצא במחנה. אני נמצא פה, וזה אומר שאני כבר לא נמצא בידיים של האויב. אני נשאר בבית כי אלה ששומרים עליי לא רוצים שאני אדבק, אז אני לא יכול לצאת, אבל זה שונה לגמרי ממה שהיה במחנה", הוא אומר, "כי עכשיו אני יכול לחשוב על העתיד, ואז לא היה לי שום דבר, שום עתיד. היום אני נמצא בין שמונה מיליון יהודים, במדינת ישראל, ואני מרגיש בבית. עכשיו אני מחליט מה אני עושה; אני מחליט אם אני יוצא מהבית או לא, ואני בוחר להישאר בבית, כי אני רוצה לשמור על אנשים אחרים. אני עושה את זה כי אני יודע שזו הדרך הנכונה לפעול במצב כזה".

לא רק אובדן וחרדה

עמותת עמך היא עמותה לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני. כשאני שואלת את מאירה קסיר אלפסי, פסיכולוגית קלינית והמנהלת הקלינית של סניף עמך בנתניה ובשרון, איך מתמודדים רבים מניצולי השואה שאינם יכולים בשל משבר הקורונה לצאת מפתח ביתם, תשובתה מפתיעה אותי. "מתרחש דבר מדהים: מה שקורה עכשיו מחבר אותם לעבר, אבל מעמדה של כוח, מעמדה שורדת, בתחושה שהם עברו דברים קשים יותר ושרדו, והם יוכלו גם לזה'". היא מספרת על אחת המטופלות בעמותת עמך שבזמן המלחמה כילדה הוסתרה בביתם של נוצרים ונשארה במשך שעות ארוכות לבדה בבית. "זה חיבר אותה לחוויה ההיא, אבל עכשיו כשהיא לבד, זה כבר מוכר לה. זה לא הופך להיות חוויה טראומתית, אלא חוויה מוכרת, אלא שעכשיו יש לה האפשרות לצאת מזה ולהשתחרר, וגם להבין שזה לא אותו הלבד. נכון שהיא לא רואה את הילדים שלה ואין לה אפשרות להשתתף בפעילויות, אבל הם כולם מדברים ורואים זה את זה בזום, ויש לה אפשרות להכיר תודה על זה".  

מאירה קסיר אלפסי

קסיר אלפסי מסבירה שכמובן לא כל הניצולים מתמודדים באותה צורה עם הקושי שמביאה איתה מחלת COVID-19, אבל היא מתרשמת שדווקא החוויות הקשות של עברם מאפשרות לרבים מהם להתייחס לאירועים הנוכחיים בפרופורציה. "זו לא תקופה שמחה מבחינתם", היא מסבירה, "אבל חלקם כן בוחרים להתחבר לחוזק ולראות את הטוב. יש בהתמודדות הזאת משהו מעורר השתאות".

ובכל זאת, קסיר אלפסי אומרת שחוויית הבדידות שכופה מגפת הקורונה היא כמובן חוויה לא-פשוטה כלל לאנשים מבוגרים. "להיות בודד, בצד העובדה שאתה אדם זקן, גורם לכך שהרבה פעמים חוויית העצמאות שלך נשללת ממך עוד יותר, מה שמגביר את תחושת התלות", היא אומרת. "הבדידות פעמים רבות מעוררת דיכאון ומחשבות על מוות. זו חוויה שיכולה לקחת את האדם למקום של חרדה ואובדן. האנשים הערירים בגיל הזה חווים את זה בצורה הרבה יותר קיצונית; הם חווים ייאוש".

מיכל ליפמן, מי שאחראית על הקשר עם ארגונים ב"זיכרון בסלון", יוזמה חברתית לערבי זיכרון בסלונים ביתיים שבהם ניצולי שואה מוסרים את עדותם החיה – שהפכה השנה את הפעילות שלה לפעילות אונליין בזום – מסבירה גם היא שלא כל ניצולי השואה יכולים להתמודד עם מתן עדות ב"זום", משום שאחרי שהמצלמה נכבית, הם נשארים לבד עם הסיפור שלהם. "כשניצול שואה מספר את הסיפור שלו, בשבילנו זה עוד סיפור, אבל בשבילם זו הטראומה של החיים שלהם: זו האימא שנפרדה מילדיה והילד שחי בלי הורים; זו הישרדות קשה – ובגיל המבוגר הדברים האלה הרבה פעמים מציפים אותם כשהם לבד בבית", היא אומרת. "אנחנו לא מעלים את כל ניצולי השואה בלייב בזום, כי הם לבד בבית כבר כמה שבועות, וזה לא קל להם. לא לכולם יש חוסן להתמודד עם זה שאחרי שמנתקים את השיחה הם נשארים לבד וצריכים ללכת לישון עם הסיפור שלהם, מה שיכול הרבה פעמים לעורר סיוטים ורגשות לא-פשוטים".

אפשרות לחיבורים חדשים

ביום שלישי הקרוב יצוין בישראל יום השואה, ועדיין לא-לגמרי ברור איך הוא ייראה בצל המגפה – אבל הוא בלי ספק ייראה אחרת מכפי שנראה בעבר. קסיר אלפסי מספרת שערב יום השואה ויום השואה הם ימים מרכזיים ומשמעותיים בפעילות של עמותת עמך, שכוללת מפגשים בין-דוריים, שולחנות עגולים של דיונים וטקס שמיועד לניצולי השואה עצמם, שמספרים בו את סיפורם. "יום השואה הוא יום שמזמין להיזכר גם בסיפור שלהם וגם ביקרים שלהם שאיבדו. הרבה פעמים ביום הזה הם נשאבים לטלוויזיה, וזה לרוב לא עושה להם טוב כל כך", היא אומרת. "לכן, היום הזה אפשר לנו להיות ביחד, ליצור שיח בכל מיני דרכים, ולצערנו, זה משהו שהשנה פחות יקרה".

ובכל זאת, אף על פי שאת רוב הדברים שנעשו בעבר אין דרך לקיים, בעמך מנסים לעשות כל מה שניתן. "מנהלת הסניף תכתוב איגרת ליום השואה וגם תקליט אותה בקולה, ואנחנו ננסה להגיע לכל בית של ניצול שואה ולתת לו אותה, כדי להחזיק אמירה שהם לא לבד ביום הזה", היא מספרת, "ומעבר לזה, כל המטפלים יהיו בקשר עם המטופלים שלהם ביום השואה". היא מוסיפה שכ-90 אחוז מהמטופלים בסניף עברו לטיפול מרחוק, בשיחת טלפון או בשיחת וידאו. "באופן מפתיע, אנשים הצליחו להסתגל לטיפול אונליין. זה מדהים גם אותנו. יש מטפלים שאומרים שבטלפון, כאשר לא רואים זה את זה, אלא רק שומעים את הקול, פתאום נפתחים דברים שבשיחות פנים אל פנים לא הגיעו אל השיח", היא אומרת. "מצד שני, יש מטופלים שחווים ירידה קוגניטיבית, ויש להם קושי להחזיק שיחה ורבלית לאורך זמן, ואז השיחה בטלפון היא בעלת אופי תמיכתי יותר, אבל גם הם שמחים מאוד על זה ומכירים תודה על האפשרות הזאת".

גם ב"זיכרון בסלון" הפכו את אירועי יום השואה השנה לאירועים מקוונים שמתאימים לעידן הקורונה. "יש אפשרות לארח מפגש בזום עם ניצול שייתן עדות, ויש אפשרות לחוות את יום השואה בבית, באופן משפחתי", אומרת ליפמן. "יום השואה היה יום שתמיד הופקע מהבית. נוהגים לציין אותו בבית ספר או בטקסים שונים – ועכשיו כולם נמצאים בבית, יחד. לכן יש הצעה לעשות טקסים קטנים, לצפות בעדויות שמתאימות להורים ולילדים, לפתוח יחד אלבומים משפחתיים".

כשאני שואלת את ליפמן מה קורה לאינטימיות במעבר מסלון הבית, שתרם לתחושת הקרבה, למפגש אונליין, היא משיבה שבאופן מפתיע מאוד, הפגישות המקוונות יוצרות חוויות חדשות וייחודיות. "אתמול למשל נערך מפגש שבו ניתנה עדות אונליין של ניצול ממשפחה חרדית מפדואל, והשתתפו בו אנשים מהארץ ומחו"ל, חילונים וחרדים – אנשים שלא היו נפגשים ביום יום", היא מספרת. "זה הפך את הדבר הלוקלי הזה של 'זיכרון בסלון', לשנה אחת, ללא-לוקלי. כבר התחילו לדבר איתנו על ליצור סלון ניו יורק בישראל. זה פתח הרבה אופציות חדשות של חיבורים".

הרשטיק לא ימסור עדות השנה ויעביר את יום השואה בגפו, אבל הוא מוסר שהוא עצמו אינו מפחד מהקורונה. "לפני כמה ימים הבת שלי באה להביא לי אוכל, ואמרתי לה 'שימי את זה במרפסת, אני אבוא לקחת את זה אחר כך', אבל לא כי פחדתי שאני אדבק ממנה, אלא כי פחדתי אני להדביק אותה", הוא אומר. "אני כבר לא מפחד להידבק. מה אני אגיד לך, הגיל עושה את שלו. בגיל 89, החיים כבר קלים יותר".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי