אש זרה

                                                                                      חטא נדב ואביהוא (מתוך ויקיפדיה)

הימים הבוערים/ זלדה

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְעוֹפְפִים

כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים,

כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי –

זִיו הַכֵּלִים

יְפִי הַגִּנּוּנִים

יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד

מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם

סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת.

הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים

כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת:

לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן

בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים –

נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד

נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב.

(זלדה, הכרמל האי-נראה, הוצאת הקיבוץ המאוחד)

פרשת שמיני. בתוך הרצף המחריד של זוגות האחים שנהרגו בימים הבוערים האלה, בפיגועים ובשיטפון, אנחנו מוצאות ומוצאים את עצמנו לפני שבת שבה מתואר מותם הטרגי של זוג אחים: נדב ואביהוא, שני בני אהרון.

הרגע החגיגי של חנוכת המשכן, שבבנייתו ובהכנות אליו עסקו פרשות רבות כל כך, הופך לטרגדיה נוראה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא י', א-ב). תגובתו של האב, ששכל שניים מבניו ברגע אחד, היא אחד התיאורים הזכורים ומעוררי ההזדהות ביותר, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אך הדממה של אהרון, שהתחילה מרצון, הפכה למעין השתקה מתוך פחד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ". המוות שהתרחש באמצע חנוכת המקדש, הכריח את אהרון ובניו הנותרים לא להתאבל בעצמם על אחיהם ולהמשיך בעבודת המשכן, בעוד העם בוכה בעבורם.

זהו סיפור נורא, טרגדיה ושכול שמציגים את האל כאכזר ודקדקן, כזה שטעות אחת קטנה, הקרבה של אש שלא לפי הציווי, מובילה אצלו למוות נורא. ובכל זאת, עם השנים קיבל מותם של בני אהרון גוון אחר, גוון של קדושה ולא של חטא, של הקרבה עצמית ולא של הענשה. אחת הסיבות לפרשנויות האחרות, נעוצה בתיאור הנוסף של המוות, בפרשת 'אחרי מות', שם כתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה וַיָּמֻתוּ" (ויקרא ט"ז, א). לפי התיאור הזה, נדמה שמה שהוביל למותם של האחים היה הקִרבה ולא החטא. מתוך הקִרבה הזו, ומתוך פסוק ההסבר או הנחמה של משה לאחיו: "הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י', ג), דמותם של נדב ואביהוא נהפכת מחוטאת לקדושה. הם נתפסים כאלו שכל חטאם הוא הרצון העז להתקרב אל האל, אותו אל שהעיד על עצמו בקריאה של שבת פסח "כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג, כ). ואכן, הם קרבו אליו יתר על המידה, ואיבדו את חייהם.

הרצו העז להתקרב אל הקודש, להקריב את החיים על מזבח האמת והאלוהות, הוא זה שאליו חוזרת זלדה בשיר "הימים הבוערים" שלפנינו. היא מתארת לכל אורך השיר את תפיסת העולם שמובילה למשאלת המוות של נדב ואביהוא. זוהי תפיסה אנטי בורגנית, שקוראת לחיים צעירים, רוחניים וטוטליים, שרואים בנוחות ובכסף את שורש כל הרע. היא מתארת את הימים שבהם ברחה מחיבת החפצים, מההנאות הארציות, כימים בוערים, מעופפים. האש, שמופיעה בסופו של השיר – כחלק משירת הנשמות שמבכרת מוות מתוך קִרבה קיצונית אל הקודש על פני חיים בורגניים – מבעירה את זכרון הימים האלו כבר מראשיתו.

באותם ימים בוערים, היא לא מתארת רק היסחפות חסרת גבולות אל המיסטיקה, אלא גם את הרעיון שמאחורי הבערה: "כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי – / זִיו הַכֵּלִים / יְפִי הַגִּנּוּנִים / יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד / מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם / סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת". זוהי קריאה רעיונית לחיים יחפניים, בלי למדנות יתרה, גינונים ומערכות הייררכיות, כיוון שאלה משכיחים את המגע הבלתי אמצעי עם העולם, עם האלוהות ועם ההשראה.

אלא שהשיר הזה הוא לא שיר הלל או מניפסט לחיים בוערים שסופם בעליה בסערה השמימה, כיוון שהוא נכתב בלשון עבר. זהו אחד האלמנטים הכי מבריקים בשיר: במקום להעמיד במילים מפורשות תפיסת עולם אחת מול אחרת, זלדה מתארת רק צד אחד של המשוואה, אבל כותבת אותו בלשון עבר ובכך גורמת לנו להבין שהיא כבר לא עומדת בפשטות מאחורי אותם הדברים שהשיר מקדש. כך, נותרות בידינו שתי אפשרויות לפרשנות. האחת היא לראות בשיר הזה את קולה העז של הערגה אל הימים שהיו: לראות בו האדרה של תקופה שלא תשוב, כיוון שגם היא, כמו כולם, נפלה אל הבורגנות, אך בליבה היא עדיין מתגעגעת לימים הבוערים ששם נמצאה האמת. האפשרות השנייה היא לראות בשיר הזה שיר התפכחות והתבגרות; כזה שרואה את הימים הבוערים מתוך פרספקטיבה אחרת, שיש בה ביקורת, או הבנה מחודשת.

הכפילות הזו מחזירה אותנו לפעם הקודמת שבה פגשנו את זלדה בפרוייקט "שבת שירה", בפרשת יתרו, שם דיברנו על הכפילות הקיומית של זלדה, בין היומיום הפשוט והצנוע לבין המשיכה אל הגבוה והרוחני. גם כאן הכפילות הזו קיימת. בעיני, השיר הזה הוא דרך נפלאה ופואטית מאוד למצע בין שתי תפיסות, ודרך לשון העבר לומר לנו: אני לא רוצה ולא יכולה להיות במקום שבו הייתי אז, בימים הבוערים, אבל הייתה שם איזו אמת חזקה מאוד, שרוחה עדיין נושבת בי, בין קירותיו של הבית הנחמד.