באחת מאינספור הבדיחות שבהן מוצפת הקומדיה המטורללת "טיסה נעימה", מבקש נוסע בחנות הספרים של הטרמינל "משהו קליל לדרך" ומקבל מן המוכרת את "המדריך השלם לכוכבי ספורט יהודיים", ספר המורכב מעמוד בודד וריק. הבדיחה על תרומתם הדלה של היהודים לטיפוח המצוינות הגופנית נכונה עד כאב (פיזי), אולם חשוב לזכור כי אילו היה הנוסע מקבל ומצרף למטענו את "המדריך השלם לכוכבי מוזיקה יהודיים", הרי שהוא היה נדרש לשלם תוספת בשל משקלו החורג של הכרך העצום. את נחיתותם של החיל והכוח נוכח עוצמת הרוח המוזיקלית ניתן גם לאתר במטאמורפוזה שעבר אצטדיון רמת גן בשנים האחרונות. ממקום משכנן של המכבייה וההתאחדות לכדורגל שוגרה לפני שנתיים ברכת הכהנים של האח ליאונרד, והשנה, בהפרש של חודש בדיוק, הוא יארח את היהודים הנודדים בוב דילן ופול סיימון. ספורטאים עבריים out, טרובדורים יהודים in.
יהודי גאה. לאונרד כהן
אלא שכאן עשוי לשאול השואל, "מה יהודי בהם בדיוק?". דילן וסיימון הם יהודים כשרים, אך מה עושה את יצירתם ליהודית, אם בכלל? בניגוד לאדון כהן, שיצירתו ספוגה השפעות מקראיות ("סיפורו של יצחק", "הללויה"), ליתורגיות ("מי באש") והיסטוריות יהודיות ("הפרטיזן"), נתקשה לאתר מרכיבים ושיבוצים כאלה במכלול היצירה של דילן או סיימון. הללו, כך נדמה, ברחו כמו מאש מן הזיהוי היהודי. שניהם זוהו בראשית דרכם עם זמר הפולק העממי בארצות הברית, ומשם הרחיקו נדוד למחוזות תרבותיים שאין בהם דבר או חצי דבר יהודי. דילן חשמל את הגיטרה ועבר ביעף בין רוקנרול למוזיקת קאנטרי, וסקרנותו של סיימון הובילה אותו אל מוזיקת האנדים, אל דרום אפריקה ואל דרום אמריקה, ועוד היד (האוחזת בגיטרה) נטויה. האלבום האחרון שהקליט דילן בטרם בואו לארץ הוקדש כולו לשירי כריסמס, וגם השיר הפותח את הדיסק החדש של סיימון נקרא "מתכונן לחג המולד", כך שהרצון לצרף את השניים למניינם של היוצרים היהודים נראה כחסר בסיס של ממש.
דמעות בעיניים מהגרות
עם זאת, קשה שלא לחשוב שדווקא ברצון המובהק והמוצהר לא להיות מזוהה כיהודי יש משהו יהודי מאוד. בחירתם של סיימון ודילן לנוע לאורך הקריירה הארוכה שלהם מסגנון לסגנון, תוך ניסיון לשמור על קולם הייחודי, יכולה להיחשב כשלעצמה כחקירה יהודית אופיינית. הבוחן את האופן שבו התבוננו יהודים לאורך ההיסטוריה בתרבויות שסבבו אותם וסיגלו לעצמם מרכיבים שניטלו מתרבויות אלה, תוך שינוי והתאמה למידותיהם ולצורכיהם, יתקשה שלא לראות במעשה זה עניין יהודי קלאסי. תפריט המזון של הרמב"ם הורכב מאריסטו ומחוכמת הדת המוסלמית; את רעיון הלאומיות שאב הרצל מסביבתו האירופית; ורבי נחמן מברסלב הצהיר במפורש כי הסיפורים שבחר לספר לחסידיו הם אגדות עם ערלות שבזכותו זכו לברית מילה. מאחורי מהלך שכיח זה עמדו תמיד הרצון להכניס אל אוהלו של שם משהו מיפייפותו של יפת, בצד רצון לברר מהו הדבר המייחד אותנו. בכל תקופה ובכל מקום שבהם התקיימו היהודים כמיעוט בתוך רוב, הם התייחדו בהיותם כור היתוך מהלך. הם פתחו עיניים ואוזניים, עשו מסעות ייבוא תרבותיים וניהלו דיאלוג פורה וטעון עם סביבתם, גם כשידעו שאיש, חוץ מהם, איננו מקשיב.
חקירה יהודית אופיינית. סיימון אם כן, את דילן וסיימון אפשר לראות כעוד שני יוצרים יהודים שיצירתם מורכבת מהתבוננות, מסקרנות ומלמדנות מוזיקלית. בדומה ליוצרים יהודים רבים לפניהם, הם נעים ונדים בחיפוש אחרי קול שני שיעשיר את קולם. בניגוד ליוצרים משנים קדמוניות, הם עושים זאת במודע ובמוצהר, והפעם, מקשיב לקולם גם העולם הלא-יהודי. עולם זה זקוק לסוכני תרבות ושינוי שירקחו למענו סינתזות מוזיקליות ויעוררו תסיסה. העולם זקוק לסרז' גנסבורג, למארק בולאן או לביסטי בויז כדי שיובילו את הסצנה המוזיקלית לטריטוריות לא נודעות.
ובכל זאת, אין זה תמיד קל. קשה להיות מהפכן בעולם ששונא טלטולים, מהגרים תמידיים בעולם מיושב. באחד משיריו היפים מתאר פול סיימון את מבטם העצוב של צמד נושאי מזוודות המגיעים לארץ שלווה ובוטחת ו"כל הבובות הלבושות בהידור בחלונות הראווה הביאו דמעות לעיניהם המהגרות". קשה להיות שייך ולא שייך, אך לפחות במוזיקה, האאוטסיידריות היא לפעמים יתרון. היא מונעת ממך מלקפוא על שמריך ומחייבת אותך לברוא עולם שהיסוד היחידי שקבוע בו הוא השינוי. הקנאה בגופם המושלם של הבובות בחלונות הראווה מפנה את מקומה לשמחה על היכולת לחיות בתנועה מתמדת ועל הבחירה להשקיע בנכסי הרוח הנושאים רווח תמידי. זו כנראה הדרך היחידה שבאמצעותה יכולים יהודים לזכות בסדרת ניצחונות באצטדיון רמת גן. זוהי הדרך שבה הם יכולים להפוך, לרגע, לאדוני הזירה.
