זה שלא ידע לשאול

אנחנו חיים בעידן של תשובות. יותר מדי אנשים משוכנעים שלהם, ורק להם, ניתנה התשובה הנכונה. זהו עידן של עמדות מוחלטות, של קנאות טוטלית, של שנאות בלי פשרות.

ואני מתגעגע. אני מתגעגע לימים של שאלות. לזמנים שבהם האתגר האמיתי לא היה הפתרון הנכון אלא החיפוש העמוק, הסקרני והחקרני, הדרך ולא היעד, התהייה פורצת הגבולות, המתח הרעיוני שכולו יצירה ויצירתיות. הרי היו לנו פעם זמנים של סקרנות ולא של סיפוק תאוות.

יש בי חשש לא קטן מפני אנשים של תשובות. מצד אחד יש בהם נטייה לרובוטיות, בלי מחשבה ובלי מקוריות משל עצמם; ומצד שני כניעות מתבטלת בפני המומחים לענייני תשובות. הם מעריצים את הרבנים, את הבאבות ואת המומחים ולוחשי הלחשים. וכשאני רואה הערצה, אני רואה את העריצות האוחזת בשוליה - וירא מאוד.

האדם האוטונומי, העצמאי בדעותיו, המוכן לשנות את גישתו עם שינוי העתים וחילופי הזמנים, כבר כמעט לא נוכח ברחובותינו. לעומתו יש לנו הרבה מאמינים נרצעים, אוטומטים ולא אוטונומים, הגודשים את השיח הציבורי והפרטי בלהגם. לא אחת אני תוהה: אולי הכל נראה כמו שהוא נראה לא משום שהתשובות לא נכונות, אלא בעיקר משום שאנחנו כבר לא שואלים את השאלות הנכונות.