מחלקת יחסי ציבור

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (יומא פו ע"א)

תרגום:

איך דומה חילול השם? אמר רב: כגון אני, אם אני לוקח בשר מהקצב ולא נותן אני כסף מיד.

עובדים על בריף לתשע"ה (צילום: תינקסטוק)  

הקשר:

המשניות האחרונות במסכת יומא עוסקות בתשובה ובכפרה ומגדירות את "מקומו" של יום הכיפורים בתהליך התשובה: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה חברו". הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי בעניין זה.

דיון:

היכי דמי חילול השם? –

במהלך הדיון במשנה מביא התלמוד מדברי ר' ישמעאל, המבחין בין סוגים שונים של חטאים ודרכי התשובה המתאימות להם. בין היתר נאמר שם: "מי שיש חילול השם בידו – אין לו כח בתשובה לתלות (להשהות את העונש), ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למָרֵק (את חטאו)" (יומא פו ע"א). התלמוד תוהה מהו "חילול השם" שרק המוות מאפשר כפרה עליו.

שאלת "היכי דמי" מכוונת להדגמה פרקטית וספיציפית של מושג או עיקרון כלשהו. במקרה זה, מציע התלמוד רשימה של תשובות לשאלה, שכל אחת מהן מדגימה "חילול השם". התשובה הראשונה היא זו שתידון להלן.

אז מה הוא באמת "חילול השם"? התורה מרמזת להגדרה אחת של המושג ומצווה: "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא יט, 12). דומה שפשט הדברים מכוון ששבועת שקר בשם אלוהים היא חילול השם, כפי שמסיק אף המדרש (ספרא, קדושים ב, ז). המשמעות של "חילול השם" הוא שימוש בשם אלוהים באופן שקרי ולמטרה נלוזה.

התוספתא תורמת רובד נוסף להגדרה זו והיא קובעת: "הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי; חמוּר גזל הגוי מגזל ישראל; הגוזל את הגוי ונשבע ומת – חייב (יורשו של הגזלן) להחזיר, מפני חילול השם" (ב"ק י, טו). מכאן עולה ש"חילול השם" נגרם כאשר נעשה מעשה של אי צדק. נוסף על כך, נרמז כאן של"חילול השם" משמעות של "מראית עין" ציבורית, במיוחד אצל מי שאינם "משלנו". כלומר: פעולה של אי צדק כלפי גוי עלולה לגרום ל"חילול השם" כיוון שהיא משפיעה לרעה על עמדתו כלפי ההלכה ושומריה.

רעיון זה מודגש גם בסיפור המובא בתלמוד הירושלמי: "מעשה ששילח(ה) המלכות שני איסטרטיוטות (פקידים) ללמוד תורה מרבן גמליאל, ולמדו ממנו מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו: כל תורתכם נאה ומשובחת, חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים – בת ישראל לא תיילד לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) אבל עכו"ם מיילדת לבת ישראל, בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה לבת ישראל ברשותה; גזֵילו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר. באותו שעה גזר רבן גמליאל על גזילות עכו"ם שיהא אסור, מפני חילול השם" (ב"ק ד, ג; ד ע"ב). לולא השימוש בטעם של "חילול השם", ניתן היה להבין שרבן גמליאל גוזר את האיסור כדי "להתחנף" לגויים או כדי להישמר מנקמה. השימוש דווקא בטעם זה מלמד שבהלכה, המתירה גזל גויים, יש משהו שפוגם באלוהים עצמו (או לפחות בשמו).

 
נושאי המגבעת, "אשת יחסי הציבור של נושאי המגבעת"

מה משותף להיתר ההלכתי על גזל גויים המוגדר כ"חילול השם" ולשבועת השקר המוגדרת כך אף היא (בתורה ובספרא)? אולי זהו השימוש השקרי והבלתי ראוי מבחינה מוסרית בשמו של אלוהים: בשבועת השקר מדובר בשם ממש, ואילו בהיתר ההלכתי מדובר ב"שם" מטאפורי, המתבטא במעשיהם של שומרי התורה וההלכה; בשני המקרים "משתמשים" ב"שם" באופן בעייתי שפוגם בו ומחלל אותו מקדושה.

אמר רב: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר –

בסוגיה הנדונה כאן, התלמוד אינו מביא אף לא אחת מן התשובות שנדונו לעיל, והניסיון להסביר מהו "חילול השם" נפתח בעדותו של רב על עצמו.

לפי רב, חילול השם יקרה אם למשל הוא עצמו לא ישלם מיד על רכישת בשר.

הביטוי "כגון אנא", משמש כאן במובן פוליטי ואישי גם יחד, ושניהם שלובים זה בזה.

באופן אישי, רב הוא דמות פוליטית: הוא רב חשוב ומפורסם ברבים. דווקא בשל כך, התנהגות בעייתית העלולה לעורר אי נחת וחשד תיחשב כ"חילול השם". כיוון שהוא "מייצג" של התורה ולומדיה, מעשיו נבחנים ביתר שאת, וכל חשש קל לאי יושר עלול להפוך לכלי פוליטי נגדו ונגד ה"קבוצה" שאליה הוא שייך.

אבל הדוגמה של רב היא אישית מאוד. השימוש במילים "כגון אנא" מדגיש שרב אינו מגדיר את החטא (ואת החוטאים) באופן "מרחיק" באמצעות דוגמה ממישהו "אחר". זו דוגמה מינורית ויומיומית באופן מובהק, ושלא כמו במקרים שנדונו לעיל, "חילול השם" כאן אינו קשור ליחסים בין יהודים וגויים (שכן סביר שהקצב יהודי) והוא עלול לקרות גם בתוככי הקהילה עצמה.

עניינים אלה מדגישים – בין שבמכוון ובין שלא – ש"חילול השם" "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, 15-12).

מסכת סוכה נפתחת בפרטי פרטים של הלכות: "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה... ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלשה דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה – פסולה" (משנה, סוכה א, א). התלמוד, כהרגלו, מחפש בין הפרטים את הרעיון, בין ההלכות – את ה"אגדה".

למשל, טעם להלכה שאסור לסוכה להיות נמוכה מעשרה טפחים, מוצא התלמוד בדברי ר' יוסי: "מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר – הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, 16)" (סוכה ד ע"ב). התלמוד מבין שר' יוסי מתכוון לכך שהשכינה לא ירדה מעולם אל מתחת לעשרה טפחים מעל פני האדמה, ובני אדם לא עלו אל מעל לגובה זה. לעיסוק הפרקטי בגובה הסוכה ניתן כאן טעם דתי-רוחני. במובן זה, בניית הסוכה באופן ה"נכון" היא סוג של "אמירת השם" כראוי ושמירה על קדושתו. " נרמז כאן של"חילול השם" משמעות של "מראית עין" ציבורית, במיוחד אצל מי שאינם "משלנו". כלומר: פעולה של אי צדק כלפי גוי עלולה לגרום ל"חילול השם" כיוון שהיא משפיעה לרעה על עמדתו כלפי ההלכה ושומריה "

למרות הדמיון בין עניין גובה הסוכה והאי תשלום מיד, ראוי לשים לב להבדל: בניית סוכה נמוכה מעשרה טפחים היא עבירה על ההלכה, שניתן למדוד ולכמת אותה; אבל "חילול השם" (לפחות לפי דברי רב) אינו מצוי בתחומי ההלכה, אלא במה שמעבר לה – במוסר ובהיגיון החברתי והתרבותי המגדיר "נכון" ו"לא נכון", "ראוי" ו"לא ראוי", ומוסר זה אינו חל רק על מה שקורה באופן פיזי, אלא גם על מה ש"נראה" כקורה ועלול להצטייר כבעייתי. שם האלוהים, אפוא, אינו "נאמר" רק באמצעות המצוות עצמן, אלא אף בכל פעולה ומעשה; דווקא באלה מהם שאינם מוגדרים בידי ההלכה נמצאת סכנת חילולו.

מסכת יומא נגעה ברבדים שונים בשאלת הקשיים בין ה"אישי" ו"הפוליטי" בהקשר הדתי. היא עסקה בטקס המעבר האישי של הכוהן הגדול ובפעילותו ביום הכיפורים כביטוי למחלוקות פוליטיות; היא נגעה במשמעותם הדתית של "רעש" ו"שקט"; היא התמודדה ביצירתיות ובחוכמה עם היצרים האנושיים ועם הדרכים הדתיות והרגשיות להתגברות עליהם; היא בחנה את תפקידו הדתי של בית המקדש ואת הכאב עם חורבנו והציעה דרכים שונות להתמודד עם חטאים, ולא פחות מכך, עם התגובה האלוהית והחברתית אליהם; אחרי כל זאת, היא התעמקה בקדושת החיים ובחילול קדושתו של שם אלוהים.

היי שלום מסכת יומא, נעמת לי מאוד. ברוכה הבאה מסכת סוכה!

בואו לדון על הדף השבועי בעמוד הפייסבוק שלנו