שווים בפני האדמה

רני בלייר לא מתכוון לעשות לצופה חיים קלים. את "אדמה", המיני-סדרה החדשה שלו, הוא פותח עם חומרים כבדים שאמורים ללחלח עיניים מהרגע הראשון: בית קברות, גבר אלמן, בכי, מונולוג נרגש המופנה אל המנוחה, בן ששב מחו"ל ונופל אל חיק אביו. לזה ייקרא "HOT דרמה".

•  

אלה החומרים שמהם ניזונה "אדמה", חומרים דרמטיים היישר מהטרגדיה היוונית - אב גאה בערוב ימיו, ילד מת שדמו על ידיו, בן שחוזר מהגלות עם מטען מפוקפק, מלחמת אחים, מאבקי ירושה, סכסוכי קרקעות. אם זה לא היה רני בלייר, היינו אומרים שזו טלנובלה.

אבל זה רני בלייר, כך שמדובר בדרמה. דרמה חזקה, שמגוללת את סיפורה של משפחה במושב בנגב, שלושה דורות שנאבקים על אדמתם על רקע השינוי שעוברת ההתיישבות החקלאית, ונאבקים בינם לבין עצמם כמו בכל משפחה - רק בעוצמות גבוהות יותר, כמו בטלוויזיה.

במרכז המשפחה, כמו גם במרכז הסדרה, עומדת דמותו של משה אבקסיס. אב המשפחה הוא חקלאי ותיק ושבע תלאות, שמוצא את עצמו בתחילת הסדרה מתמודד עם מותה של אשתו מקץ 30 ימי אבל ועם שובו של בנו מארה"ב, על המתחים שהדבר יוצר בבית. מותה של אשתו, מעבר לקשיים המובנים מאליהם, מביא עמו קושי נוסף עבור משה - התמודדות מחודשת עם מותו של בנו אברהם, אירוע טראומטי שעליו הבטיחה אשתו לסלוח לו רק רגע לפני מותה.

משה מבקש להעלות את זכרו של הבן בטקס יום הזיכרון במושב, וזוכה בתחילה לכתף קרה מצד זקני היישוב (בלייר לא מבהיר לגמרי מדוע, וסביר להניח שמדובר בנסיבות מותו של הילד). המאבק הראשוני הזה הוא, יש להניח, הוא מבשרם של מאבקים נוספים, סמליים פחות ומעשיים יותר, בין משפחות היישוב - וגם בתוך משפחת אבקסיס.

בתפקיד מלח הארץ: ערבי

ליהוקו של מוחמד בכרי לתפקיד הראשי הוא ללא ספק בחירה מרתקת, גם אם כשלעצמה נראית מתקבלת על הדעת - קודם לכל, מדובר בשחקן מוכשר ומוערך שעושה תפקיד מורכב. אך כמובן שהיא גם נועזת, מכיוון שהיא מעוררת מחלוקת, שהרי בכרי האיש הוא אדם מעורר מחלוקת. שחקנים ערבים על מסך הטלוויזיה הישראלית אינם מראה חדש - נורמן עיסא, יוסוף סווייד, קייס נאשף שהופיע אצל בלייר ב"פרשת השבוע" ומשפחת חורי, אם להזכיר אחדים - אך איש מהם אינו מעורר בקרב הצופה הישראלי אמוציות כמו בכרי.

רובם שומרים על עמימות פוליטית, מתרחקים מהאש ואפילו מכונים בשל כך "ערביי מחמד". לא בכרי. בכרי הוא חיה פוליטית משתוללת, שאינו חוסך את שבטו. סביר להניח שלצופים רבים יהיה קשה לעכל אותו על מסכם, אחרי פרשת "ג'נין, ג'נין". לא כל שכן בדמותו של גבר ישראלי, דבר שרק מגדיל את נועזות הבחירה בו.

זה גם מה שעושה אותה למרתקת. משה אבקסיס הוא במידה רבה מלח הארץ. הוא אינו צבר, אך הוא איש אדמה שורשי שמגלם את הערכים היפים של ההתיישבות העובדת. בזיעת אפיו אכל לחם. הבחירה בבכרי לגילומו טוענת את הדמות ברובד נוסף, שכמו מעלים את ההבדלים בין יהודי לערבי, ברמה האנושית. "אדמה" מנותקת מהסכסוך היהודי-ערבי, אך מבליעה מסר של שוויון בפני האדמה ושוויון בכלל. הנה, הערבי מגלם יהודי יליד מרוקו. פתאום ההבדלים בין בכרי לבניו הטלוויזיונים, מנשה נוי וליאור אשכנזי היהודים, מיטשטשים. עלי להוסיף מידה של הסתייגות - קשה היה לי לקבל את בכרי כיהודי, ודומני שזה קשור פחות לידיעה המוקדמת על מוצאו ויותר למבטא שמכביד על העברית שבפיו, גם אם מדובר בדמותו של עולה ממרוקו - אך המסר נמצא שם.

כסדרה שעוסקת במשפחה, מציגה "אדמה" משולש פטריארכלי ברור, שקודקודיו הם האב ושני בניו, בתוך חברה פטריארכלית. כשמשה מבקש להזכיר את בנו בטקס, אלה בניו שהולכים להציג את הבקשה, והם מפנים אותה אל האבות השכולים של המושב. אבל, כצפוי, מקומן של הנשים לא נפקד, ו"אדמה" לא מסתפקת בהן כקישוט רומנטי. וכך, שרה (אוולין הגואל), אשתו של דוד (מנשה נוי), היא זאת שמשכנעת את האבות להתעמת עם משה בסוגיה. "אדמה" משמרת כאן את ההנחה המקובלת באמנות עד כדי קלישאה - ואולי בצדק - שהגברים נמצאים בחזית האירועים, אך הנשים הן אלה שמניעות את החוטים מאחורי הקלעים.

"אדמה" מכוונת להיות טרגדיה קשה. בלייר הציע לקהל בפרמיירה "להכין את הממחטות". קשה לשפוט באופן אובייקטיבי עד כמה היא אמנם מעוררת את בלוטות הדמע, אך ברור כי היא עשויה מחומרים קשים עתירי פוטנציאל טרגי. אבל מה היא רוצה לומר? מוקדם לקבוע. אם היא מנסה לומר דרך הפריזמה המשפחתית הקטנה משהו על שינוי הסטטוס שעובר על האדמה הארץ-ישראלית בשנים האחרונות, הרי שזה עדיין לא מופיע בפרק הבכורה. בינתיים היא מציבה על הבמה משפחה ישראלית שמייצגת בתוכה בעיות אוניברסליות, מאהבות ישנות ועד סכסוכי ירושה חדשים. החיבור בין המשפחה לבין האדמה שעליה היא יושבת יקבע אם "אדמה" תאמר גם משהו על הישראליות.

Model.Data.ShopItem : 0 8