דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
הסופר דויד גרוסמן לא בדה ממוחו את אווירת האלימות והשנאה בפזמון "שירת הסטיקר", אלא ליקט אותה מסטיקרים ומכתובות גרפיטי פוליטיות. אין זה פלא: שיח השנאה זורם ברחבי הציבוריות הישראלית, מהאזרח הפשוט ועד לבכירי אנשי הציבור, מהשיחה במונית ועד לשיחה באולפן הטלוויזיה. וכשזה גולש לאינטרנט, גם אנשים שלא היו מדברים כך לאדם אחר פנים אל פנים עלולים להידרדר לשיח כזה.
הדוגמה הטובה ביותר היא הטוקבקים. בהשראת גרוסמן פירסם יובל דרור בבלוגו את "שירת הטוקבקים", אוסף תגובות של גולשי nrg מעריב נגד יונית לוי, שלתפישתם הפגינה אמפתיה לצד הפלסטיני במהלך מבצע עופרת יצוקה:
אתם כמו חיזבאללה, קבוצה קטנה ששולטת במדינה שלמה
בקרוב נתניהו ישבור את מונפול השמאל בטלוויזיה
צריך להדיח ומייד את יונית לוי או לשלוח אותה לעזה ומייד
עדיף שנשלח את הוריך לעזה על הפשע שהולידו אימבציל כמוך
ואת מי נשים מכוערת כמוך? עם קצה מקל של מטאטא לא הייתי נוגע בך.
ומהכיוון השני, בטוקבקים לכתבה באתר "הארץ" על מסקנות הוועדה לבדיקת הטיפול במפוני ההתנתקות:
בניגוד למה שמספרים בשבחם, רק מיעוטם היו "מלח הארץ" באמת, רובם אנשים דתיים, פטאליסטים, נרפים, חסרי כישורים ומקצוע שמצאו ג'ובים פיקטיביים כרכזי מנהלה או מאתרי מהדקים, וביום בו החליט אריאל שרון על הפינוי חרב עולמם
אולי יקימו ועדה לבדיקת חשבונות הבנקים שלהם.
בעזה קבלו בתים בחינם , פועלים בחינם. גילו פתאום שהחיים בארץ יקרים. עוד מעט אזיל דמעה.
מה קרה? גיליתם שבישראל אנשים צריכים לעבוד כמו חמורים כדי להשיג את מה שקיבלתם בחינם בעזה?
נו, אם אלה מלח הארץ, אבדנו.
" הטוקבקים, מוסד ישראלי ייחודי שחוגג בימים אלה עשור להיווסדו, סומנו על ידי פובליציסטים, משפטנים, פוליטיקאים והציבור הרחב כמערכת הביוב של השיח הלגיטימי " הטוקבקים, מוסד ישראלי ייחודי שחוגג בימים אלה עשור להיווסדו, סומנו על ידי פובליציסטים, משפטנים, פוליטיקאים והציבור הרחב כמערכת הביוב של השיח הלגיטימי, שם אנשים יכתבו כל דבר, כולל דברי שטנה, שנאה, הסתה ודיבה. רזי ברקאי כינה את הטוקבקיסטים "חיפושיות זבל". סמי שלום שטרית השווה את הטוקבקים למרתפי הבירה שבהם נבטה התנועה הנאצית.
ח"כ ישראל חסון מ"ישראל ביתנו" העלה שתי הצעות חוק שלא עברו, אחת לחייב גולשים להזדהות בפני האתרים אם ברצונם להגיב ואחרת שמטילה על עורכי האתרים אחריות משפטית על הטוקבקים. פסיקה תקדימית של בית המשפט העליון מחודש מרץ קבעה כי אין חובה על אתר לחשוף פרטים שיביאו לזיהוי מטקבק, גם אם זה נתבע על הוצאת דיבה, אם לא עבר עבירה פלילית. בתגובה לכך העלה ח"כ זבולון אורלב מ"הבית היהודי" הצעת חוק טרייה שתאפשר לבית המשפט להורות על חשיפת טוקבקיסטים משמיצים אם השתכנע שהדבר אפשרי ושיש עילה לכך.
כל המהלכים האלה מציירים את לוח המטרה על סוגיית האנונימיות. השנאה וההשמצה בטוקבקים מקורן, כך מקובל לחשוב, באפשרות שניתנת למטקבק לשפוך את מררתו בלי לקחת אחריות על מעשיו ומבלי להכתים את המוניטין שלו, למשל כשמישהו יחפש את שמו בגוגל. הטוקבקים הם כמו ריסוס גרפיטי באישון לילה, קריאות גנאי בהפגנת המונים או השארת מכתב נאצה לא חתום בתיבת הדואר של השכן ששוב השאיר את דלת הכניסה פתוחה.
מה לא בסדר עם הסתה?
פייסבוק מערער את האקסיומה הזאת: הרשת החברתית הפופולרית, שבה פעילים 2.8 מיליון ישראלים, מלאה עדכוני סטטוס, תגובות, דפים וקבוצות עמוסי נאצות, קללות ואפילו איומים, שגולשים מפרסמים בגלוי, בשם מלא שתמונת פרופיל לצדו.
אולי זו האווירה הציבורית ההולכת ומתלהמת, שנותנת לגיטימציה למה שלא היה מקובל לפני עשר שנים. אולי הטוקבקים האנונימיים היו תחנת ביניים בדרך לאיבוד מוחלט של המעצורים והבושה, ומי ש לפני שנתיים קרא "מוות לכל השמאלנים" בטוקבק בשם בדוי קורא היום את אותה הקריאה בפייסבוק בשמו המלא, וגאה בכך. אולי תמיד היינו כאלה אבל לא ידענו, כי הדברים הקשים הושמעו בפורומים מצומצמים ולא קיבלו את התפוצה והחשיפה והנגישות שהרשתות החברתיות מספקות.
ואולי זה הרידוד המסוכן של הדיון לבינאריות הפייסבוקית של "לייק" מול "דיסלייק", והזילות של שני הקצוות האלה. כך מתקיימים זה לצד זה בפייסבוק עמוד "גם אני רוצה לשרוף אנשים ששולחים לי הזמנה לשחק פארמוויל" וקבוצת "גם אני רוצה לשרוף את ח''כ (עאלק) טאלב א-סנע", ויוצריהם, להבדיל אלפי הבדלות, לא מבינים מה לא בסדר עם זה.
עידו קינן כותב על תרבות דיגיטלית ומדיה בבלוג חדר 404 ובשלל כלי תקשורת, ומנהל את נוכחות הרשת של "העין השביעית"
