האחר המוחלט

ב-20 בספטמבר 1979 חיכו שלושה מתנקשים ליד אחד מבתי הקפה שברובע השלוש עשרה בפאריס. סמוך לשעה 12 בצהריים ניגש אחד מיושבי בית הקפה לדוכן עיתונים סמוך. אחרי שקנה עיתון, קראו לו המתנקשים כדי למשוך את תשומת לבו, ואז ירו בו למוות כמה יריות. עוברי אורח בכיכר הקטנה נשכבו על הקרקע בבהלה. לפני שברחו, צעקו היורים   "Honneur de la Police" (בצרפתית "כבוד המשטרה"). כאשר הגיעה המשטרה למקום, התברר שהנרצח הוא פייר גולדמן, בן 35 – סופר, מהפכן, פושע, ואחד המנהיגים הידועים ביותר של השמאל הקיצוני הצרפתי.

עם זאת, כאשר נרצח גולדמן, רבים בצרפת ייחסו את הפשע בעיקר לעובדה אחת: היותו יהודי. בהלווייתו, שנערכה בבית הקברות פר לאשז, בין גדולי הרוח הצרפתים, השתתפו כ-15 אלף בני אדם. דמותו של האיש, שהורשע רק חמש שנים קודם לכן בשוד וברצח אכזרי, משכה אלפים מבני הקהילה היהודית לזרמיה השונים, כמו גם אינטלקטואלים ואנשי שמאל דוגמת ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, איב מונטאן וברנאר קושנר (אז מראשי ממנהיגי מרד הסטודנטים, וכיום שר החוץ של צרפת). גולדמן תואר כ"אחר מוחלט" של החברה הצרפתית, יהודי שסירב באלימות להיטמע בחברת משתפי הפעולה הצרפתית, ושילם על כך בחייו. כנראה שהאחרות המוחלטת  אינה הגן  הדומיננטי במשפחה. אחיו של פייר, ז'אן ז'אק, הוא אחד מהזמרים המפורסמים של צרפת, השלמה ארצי שלהם.

נמשכו לדמותו הקיצונית של גולדמן. סארטר ודה בובואר

קראטה נגד הימין
מי רצח את פייר גולדמן? עד היום התעלומה לא פוענחה לחלוטין. כדי לקבל מושג על הסיבות לרצח, צריך להתעכב על סיפורו של גולדמן עצמו – דמות מוזרה וחריגה של מהפכן שמאלני שהונע מתוך זעם יהודי על פשעי הנאצים והאנטישמים.

הוא נולד ב-1944, להורים יהודים-פולנים שהיגרו לצרפת ופעלו במחתרת האנטי-נאצית. בספרו "זכרונות מעורפלים של יהודי פולני יליד צרפת", שאותו כתב בזמן ישיבתו בכלא בשנות ה-70, הוא כתב: "נולדתי יהודי ובסכנת מוות. לא הייתי בגיל שבו יכולתי להילחם, אולם כשנולדתי הייתי בגיל שבו יכולתי למות במשרפות בפולין".

בתקופת היותו סטודנט הצטרף גולדמן ל"ארגון הסטודנטים הקומוניסטים" המהפכני, ועמד בראש קבוצה שהציבה לעצמה מטרה לתקוף אנשי ימין קיצוני. הוא השתייך לדור של צעירים יהודים רדיקלים שביקשו "להחריב את העולם שחולל את השואה". כמעט כל מנהיגי מרד הסטודנטים של 1968 היו יהודים: דניאל כהן- בנדיט, אלן ז'יסמר, אלן קרווין, ז'אק סובז'ו, פייר גולדמן, ברנאר קושנר, אנדרה גלוקסמן, דניאל בן סעיד, נתן וינשטוק ובני לוי. כמה מהם היו בנים למשפחות שהושמדו בשואה. הייצוג היהודי המסיווי בארגוני השמאל בא לידי ביטוי בבדיחה שסופרה בצרפת שאחרי 68': "למה בישיבות של 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית' (ארגון טרוצקיסטי שמילא תפקיד מרכזי בהתקוממות) לא מדברים יידיש? תשובה: בגלל בן סעיד". דניאל בן סעיד היה גם הוא יהודי – אך ממוצא צפון אפריקאי. בסך הכול, 11 מתוך 12 ראשי הארגון הטרוצקיסטי היו יהודים.

אבל גולדמן היה קיצוני יותר משאר מנהיגי תנועת הסטודנטים, וקרא למלחמת אזרחים ולפעולה חמושה נגד השלטון. הוא למד קראטה; לדבריו, כדי "בשביל להתאים מעט בין גופי ורוחי, בהיותי בן שושלת רבנים וחייטים מושפלים". כשפרץ מרד הסטודנטים במאי 1968, הוא הביע זלזול כלפי מהומות הרחוב ה"אינפנטיליות", כהגדרתו, שאותן הגדיר "אוננות קולקטיווית". "צריך היה להסלים", הסביר בדיעבד, "לאלימות משמעותית, אמיתית, לפתוח באש על כוחותיו של הסדר, כדי לנקום את נקמתן של הסטודנטיות שנאנסו, ואף יותר מכך, כדי להגן על הסורבון".

"צריך היה להסלים". גולדמן

גולדמן הביע שוב ושוב את כמיהתו ואת צערו על שלא זכה "להרוג נאצים" במחתרת. אך מכיוון שנולד מאוחר מדי, הוא העיד על עצמו כי "ניסיתי להחיות את אותן נסיבות היסטוריות". יאיר אורון, מחבר הספר "כולנו יהודים גרמנים" על הרדיקלים היהודים בצרפת, מסביר בספרו שמנהיגי השמאל הרדיקלי סברו שצרפת של שנות ה-60 לא נתנה לעצמה דין וחשבון על שיתוף הפעולה בשואה. כמו יהודים רדיקליים אחרים בין בני דורו, גולדמן ניסה לחשוף את היסודות הנאציים והפאשיסטיים שנותרו לדבריו בחברה ובמדינה הצרפתית. הדרך לחשיפה זו היתה אלימות מהפכנית.

הרפתקאות בקונגו ובוונצואלה
גולדמן חיפש לעצמו מהפכה אמיתית, ולשם כך התכוון להפוך ללוחם גרילה של ממש. הוא ביקש להצטרף לכוחות הגרילה של תומכי פטריס לומומבה בקונגו. לדבריו, הוא האמין שהעמים האפריקאים המדוכאים הם ההתגלמות בת הזמן של הגורל היהודי. הוא חלם על "מלחמות אקסטטיות", והסביר כי "נהניתי במיוחד מניכורי המהותי ומכך שבמימד השחור הזה, שבו הרגשתי טוב, הייתי כמו אחֵר מוזר, יצור הבא מספֵירות לא מוגדרות, ללא טבע מוגדר". התוכנית להילחם בקונגו לא עלתה יפה, אך גולדמן המשיך הלאה לוונצואלה. "להשתנות או למות", הוא ציווה על עצמו. אחרי הריגתו של צ'ה גווארה, הוא מבקש להצטרף לכוחות המהפכה באמריקה הלטינית. "הייתי מוכן לכל הרפתקה", הסביר, "בתנאי שהיא תשליך אותי להתנגשות אותנטית, היסטורית".

אך תוך זמן קצר חוזר גולדמן לצרפת, מיליטנטי יותר מבעבר. "הרעיון של מאבק חמוש שיוכל לקרות בצרפת ריתק אותי", הסביר. חבריו מסתייגים מרעיונותיו. גולדמן מתייאש, וממהפכן הוא הופך לגנגסטר. הסטודנט האידיאליסט מבצע שלושה מעשי שוד. מטרידה אותו בעיקר הסכנה שיהרוג בלי כוונה יהודי. לבסוף הוא נעצר באשמת רצח אכזרי של שתי רוקחות במהלך שוד שהתרחש בדצמבר 1969.

במשפט, מוצג גולדמן כרוצח מסוכן, המשלב בין אכזריות פסיכופטית לבין תוכנית פוליטית אנרכיסטית לערעור יסודות החברה הצרפתית. ב-1974 הוא נידון למאסר עולם ונשלח לכלא, אך הפרשה אינה יורדת מסדר היום. עיתונות השמאל והקהילה היהודית מתגייסות שתיהן לטובתו. מהומה פורצת בבית המשפט עם הקראת גזר הדין, והעיתונים מתמלאים בעצומות של אינטלקטואלים.

בתא הכלא שלו תלה את תמונתו של מרסל ריימן – צעיר יהודי שפעל במחתרת האנטי-נאצית בצרפת בתקופת הכיבוש, והוצא להורג ב-1944. מתחת לתמונה כתב גולדמן "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". בינתיים, בעודו במאסר, הוא מפרסם את ספרו, שהפך מיד לרב מכר ולטקסט מכונן של דור שלם בצרפת (אף שכמעט אינו מוכר בישראל). גולדמן מציג שם הוכחות משכנעות לכך שלא ביצע את הרצח, אף שהשתתף במעשי שוד. את הפשעים שביצע הוא מתאר כעונש שהטיל על עצמו. "בפשעיי הטלתי עונש על עצמי על כך שלא הייתי אבי, פרטיזן, שלא הייתי מרסל ריימן, על כך שלא לחמתי לצדו של צ'ה... על כך שלא חיפשתי את מרטין בורמן כדי להרוג אותו". בעקבות המחאה הציבורית נפתח משפט חוזר, ובאפריל 1976 גולדמן מזוכה ומשוחרר. הוא מתחתן עם כריסטיאן, אשה שחורה ילידת האיים האנטיליים, וכותב ספר נוסף, שמתפרסם שנתיים לפני רציחתו.

אקסטזה אלימה ב-67'
רוצחיו של גולדמן לא נתפסו מעולם. במשך השנים עלו כמה השערות בדבר האחראים לרצח. האחת היא שהוא בוצע על ידי מיליציה ימנית ספרדית שהופעלה באופן סודי על ידי ממשלת ספרד. לפי גרסה זו, המניע לרצח היה תמיכתו של גולדמן במחתרת הבאסקית בספרד. לפי תיאוריה אחרת, שזכתה לסימוכין בשנים האחרונות, ארגון המתנקשים (שנקרא כזכור "כבוד למשטרה") הופעל על ידי תא של אנשי משטרה צרפתים פאשיסטים, שביקשו לנקום על העלבון שבשחרורו של גולדמן מהכלא.

מהפכה אמיתית. לומומבה

לפני כחודשיים, ב-29 בינואר 2010, פירסם ערוץ Canal+ הצרפתי כתבה ובה וידוי של אדם לא מזוהה, שהודה כי השתתף ברצח. לטענתו, חוליית המתנקשים הופעלה על ידי SAC, מיליציה ימנית שהורכבה בחלקה מעבריינים, אשר הוקמה על ידי נשיא צרפת שארל דה גול בזמן מלחמת אלג'יריה אך פעלה לעתים גם באופן עצמאי. וכך, רק במותו של גולדמן התממש מפעל חייו: התנקשותו הוכיחה את קיומם של יסודות פאשיסטיים, אנטישמיים בחלקם, בשלטון הימין הצרפתי. שנתיים אחרי הירצחו נבחר הסוציאליסט פרנסואה מיטראן לנשיא צרפת. אך בינתיים, המרחק בין הקהילה היהודית בצרפת לבין חוגי השמאל הרדיקלי הלך וגדל. בעוד השמאלנים נעשו פרו-פלסטיניים יותר ויותר, הלכה וגברה ההזדהות של הקהילה היהודית המאורגנת עם ישראל.

גולדמן עצמו ביטא במידה רבה בעצמו את האמביוולנטיות הזאת. אף שדגל במלחמה אלימה נגד הכוחות הפרו-אמריקניים ברחבי העולם, הניצחון הישראלי ב-1967 עורר בו אקסטזה, אלימה לא פחות. "הם טיהרו את העם היהודי מההאשמה המשפילה של מורך לב", הסביר בהתייחסות ל"יחידותיו של דיין", והוסיף: "הצבא הישראלי על צנחניו, הקומנדו, הטנקים והמפציצים שלו שיכר את רוב היהודים בהיותו כוח כה יעיל ומוחץ. לא עוד פחדנות יהודית ופסיביות יהודית".

עפרי אילני

לתגובות: editor@bac.org.il