אם כבר לבד

                                                                             המלאך בלעם ואתונו (ציור: גוסטב ז'אגר)

ואכן הייתי לאלפי רבבה/ רבקה מרים

וְאָכֵן הָיִיתִי לְאַלְפֵי רְבָבָה

כַּאֲשֶׁר קִוָּה כְּשֶׁבֵּרְכַנִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה

אָכֵן, צְבָת אֲנִי שֶׁבִּצְבָת

גַּם חוֹל גַּם כּוֹכָב אֲנִי מְנִיבָה

גַּם אֵם אֲנִי, גַּם בַּת

וְעָצוּם, עָצוּם מִכְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה

הַלְּבַד.

וּבַהֶרֶף שֶׁבֵּין הָאַחֲרֵי לַכִּמְעַט

מִתְקַבֵּץ הַלְּבַד בַּהֲמוֹנָיו

וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה

לִפְנֵי עַצְמוֹ נוֹפֵל עַל פָּנָיו.

פרשת בלק. אחת הפרשות הכי מרתקות, צבעוניות ושונות בנוף – המלך בלק מפחד מכיבוש ישראלי, ולכן הוא שולח את הנביא בלעם לקלל את ישראל, אלא שהתוכנית משתבשת, ובמקום לקלל, הוא מברך, פעם אחר פעם. כמשוררת, זו אחת הפרשות האהובות עליי. בעיניי היא עוסקת בהיבטים רבים של הפואטיקה: השראה, נבואה, משלים, קללות שנהפכות לברכות, פנטזיה (אתון מדברת, מישהי?) ואמון קיצוני בכוחה של המילה. היחס בין הקללה לברכה מתערפל, כמו בפרשה, בשירה המרגש והקשה של המשוררת הירושלמית האהובה רבקה מרים: "ואכן הייתי לאלפי רבבה".

כדי להבין את השיר, ראשית עלינו לשוב לספר בראשית. כשרבקה עוזבת את ביתה כדי להינשא ליצחק, מברכת אותה משפחתה: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". המשוררת, שגם שמה הוא רבקה, שבה אל הברכה המרחפת מעליה מלידתה ומצהירה: אכן, עמדתי בציפיות שלכם; הייתי לאלפי רבבה. ברכה זו היא יותר מכול ברכת פריון; איחול לאישה שתביא ילדים ושצאצאיה יהיו רבים עד אין-ספור. המשוררת מספרת כי הברכה התגשמה: "גַּם חוֹל גַּם כּוֹכָב אֲנִי מְנִיבָה / גַּם אֵם אֲנִי, גַּם בַּת". אלא שברכת הפריון מקבלת פרשנות אחרת כבר בשורה הראשונה. היא אמנם מספרת שהיתה זו ברכה אך מהר מאוד הברכה הופכת לציווי, שמונחת עליה על ידי גבר (או אלוהים?): "כַּאֲשֶׁר קִוָּה כְּשֶׁבֵּרְכַנִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה".

מרים מבינה את הציווי להיות לאלפי רבבה כציווי להיות המשך של שרשרת הדורות, להיות אם ולהיות בת, או במילותיה: "צְבָת אֲנִי שֶׁבִּצְבָת", כלומר, חוליה נוספת בשרשרת ההולדה העברית. ואולם, ההולדה הזאת, שלכאורה מבטיחה תחושה של מלאות ושל שפע, לא בדיוק עובדת. היא מתארת עד כמה גדול הפריון, כחול, ככוכבים: "וְעָצוּם, עָצוּם מִכְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה". כאן היא מניחה לנו להשלים בדמיוננו מה עצום כל כך - האהבה? המשפחה? הקשר? לא - "הַלְּבַד." אותו "לבד" שמופיע בפרשת בלק כאחד היתרונות של עם ישראל - "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" - הוא הדבר היחיד שממנו יש לה אלפי רבבה.

ברגע זה השיר נשבר, והפריון נהפך מברכה לקללה. הדבר שהוא לכאורה השפע הגדול ביותר לא פותר את התחושה העמוקה, הכואבת, של הלבד. ברגע זה מתרחש ההפך ממה שמתרחש אצל בלעם: במקום שהקללה תיהפך לברכה, הברכה נהפכת לקללה. המהפך הזה מעיד על משהו מהותי באופייה של הברכה או של הקללה. הברכה והקללה מבטאות בעיניי אמונה העמוקה מאוד בכוחן של המילים. אותן המילים שיכולות ליצור עולם יכולות גם להחריב אותו, ולעיתים, כל ההבדל הוא ההקשר: מי הוא הדובר? למי? מתי? בפרשה שלנו נדמה שהמילים מופקעות מהדובר. הן חזקות כל כך, שההשראה, הנבואה, משתלטת על הנביא ואומרת את דבריה כנגד כל הקשר. גם בשיר של רבקה מרים המילים, שהן לכאורה ברכה, רודפות אחרי האישה המבורכת ונהיות מברכה לקללה. אותה "ברכה", שהיא בעצם ציווי, ציפייה, נהיית לכאב הבדידות של אותה "מבורכת", שלא ברור אם רצתה להתברך. ואולם, כוחה המאגי של הברכה־קללה הוא לא באמת בינארי. אומנם, הברכה למלאות הולידה דווקא את הבדידות, אך אין זו בדידות רגילה:

"וּבַהֶרֶף שֶׁבֵּין הָאַחֲרֵי לַכִּמְעַט

מִתְקַבֵּץ הַלְּבַד בַּהֲמוֹנָיו

וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה

לִפְנֵי עַצְמוֹ נוֹפֵל עַל פָּנָיו."

אותו לבד, שלכאורה אין בודד וריקני ממנו, מתקבץ בהמוניו, באוקסימורון מוחלט, ופונה כלפי עצמו במעין מחוות בדידות שהיא בעצם "יחד" פנימי. מרים מותירה אותנו בתהייה: האם המון לבד הוא בודד יותר או בודד פחות? כאשר מתקבץ הלבד בהמוניו, האם יש בכך משום נחמה, או שיש כאן הכרעה אכזרית של הנפש בבדידות אינסופית? הכפילות הזו, לדעתי, היא בדיוק התשובה. הברכה והקללה חד הן, תלוי בהקשר, תלוי בזמן, תלוי במושא שלהן. אותן מילים בעלות כוח אינסופי יכולות לברך ולקלל, ממש עם אותן האותיות.