1. מה חשב הנהג

ביום רביעי בשעה חמש ורבע בבוקר, הקיצותי נרגש משנתי המקוטעת. עלי להיות בתחנת האיסוף בעוד קצת יותר משעתיים. האוטובוס הראשון יוצא בחמש וחצי לירושלים. התיק ליום וחצי, ליתר ביטחון, כבר מוכן מאמש. זאת למרות שכל היועצים טענו שלא יתחילו את הטירונות בפועל לפני שבת, מקסימום בחמישי בערב נגיע הביתה. התארגנתי ויצאתי אל הלא ממש נודע.

לפני כמה ימים נקלעתי ללשכת הגיוס בי-ם לצורך בירור אחרון כלשהו וביציאתי ביקשתי שובר צה"לי לצורך הנסיעה הבוקר. החיילת נתנה לי שובר קטנטן, תלוש כבר מהטופס, חתום ומלא. הבוקר הגשתי אותו לנהג, שכעס והשים עצמו כלא מאמין: "איפה הטופס כולו?"

"זה מה שקיבלתי בלשכה" עניתי לו.

"לא יכול להיות. אתה מילאת את זה בעצמך".

הרגשתי קצת יובש בפה, והשתדלתי לא להסמיק. הוא רואה אותי כגנב?! מימי לא העליתי על קצה דעתי, לחבל תחבולות כאלו. הוצאתי את ארנקי ואמרתי לו שאם הוא חושב שאני צריך לשלם, אשלם ברצון. התלבטתי אם עשיתי נכון, כשהשיקול המנחה הוא מה הוא יחשוב על החרדים. אם לא אשלם, הוא הלא מאשים אותי בגניבה. אם אשלם, הרי הודיתי באשמה. סופו של דבר, הוא פטר את העניין באמירה נרגזת ושילחני מעל פניו עם כרטיס נסיעה. כנראה שהוא רק ניסה להרוויח נסיעה.

ירדתי אל צינת הבוקר הירושלמית ופניתי לבית כנסת קרוב ומוכר לתפילת שחרית. לא יכולתי להימלט מהרהור, מי ממכרי יפגשני מתפלל ללא הזקט עלי, כמנהג חרדי אדוק שכמותי. את הזקט לא נטלתי עמי, משום שבצבא לא יהיה לו שימוש כמובן. סיימתי את תפילתי בנחת ויצאתי רגלי לגבעת התחמושת, מהלך רבע שעה.

נקודת האיסוף, במתקן של פיקוד העורף, הלכה והתמלאה במועמדים לגיוס, רובם המוחלט חובשי כיפה סרוגה. חלקם הגדול באו רק להליך חיול בבקו"ם (=בסיס קליטה ומיון בתל השומר) ועוד היום הם חוזרים לישיבה ללימודי הקודש, עד הגיוס הקרוב של הבנישי"ם (בן ישיבה בעגה הצה"לית). היו עוד כמה בעלי חזות דומה לשלי, שאמורים לצאת מהבקו"ם לבסיס טירונים כלשהו לשירות מקוצר.

מבחינתי, הכל לא נודע, לא מוכר ולא צפוי. אין לי אח, חבר או מכר קרוב לצורך התרשמות מעמיקה מוקדמת. אני חש כמי שעולה על פס ייצור ונתון לחסדי המכונה. אימות פרטים, הקראת שמות, המתנה מיותרת, סוכריה משתי נשים חביבות - מתנדבות האגודה למען החייל, עליה לאוטובוס והגענו לבקו"ם. כאן זו כבר יחידה צבאית ממש ואנחנו כמעט פקודים של כל מי שנמצא כאן.

הפקדנו את התיקים, תוך שההוראה היתה להכניס לתוכם את הטלפון הנייד. הרגשתי לראשונה את טעם שלילת החירות. תארו לעצמכם - מעכשיו ועד שיחליט מאן דהו, לא אוכל לשוחח עם אשתי. סביבי החל מצב הרוח להתקדר מעט, בקרב המגויסים המבוגרים יותר. הם לא הפנימו עדיין, שהם לא אמורים לחזור מכאן הביתה. לא כולם הביאו עמם את הטלית והתפילין, לצורך תפילת מחר בבוקר.

כבר כאן שימשתי בתפקיד המרגיע הלאומי. הצעתי לכולם סביבי, שיראו את החודש הקרוב כשרוף לכל דבר ועניין ומכאן ואילך כל הפתעה תהיה לטובה. זאת במקום לצפות להליך קליל כטיול שנתי, ציפיה שתטפח על פניהם כבר בשעות הקרובות ותלך ותגבה את מחיר האכזבה והמשבר לאורך השבועות הבאים.

בשונה ממני, שבכוונה תחילה ובמאמץ ניכר הכנסתי את עצמי לצרה זו, התהליך כולו עוד יסופר בהמשך, אותם בני גילי בהו נכחם בהלם. הם בכלל לא הבינו מה בעצם הם עושים כאן. הם שכחו לטפל בהליך הקבוע של הדיחוי מטעמי תורתו אומנותו, ההליך המקובל אצל רוב מוחלט של חובשי בתי המדרש החרדיים, או עזבו את בית המדרש לצורכי פרנסה, ופתאום הם מוצאים את עצמם במקום ההזוי הזה. הם, בחורי ישיבה קדושה, יושבים כאן ממתינים לגורלם, כמעט כמו יהודי היושב על ספסל בחדר ההמתנה אצל אציל פולני.

אמנם גם אני מביט סביבי באי ידיעה. סוף סוף הרי אין לי מושג ממשי בפני מה אני עומד. מכל מקום, כעת אני כאן, רגוע למדי וסקרן. כל מה שאעבור היום ובחודש הקרוב, יהיה משהו שבחרתי בו. אני קורא לכל סובבי לנהוג כך, כדי שלא ליפול לתהומות מצב רוח.