האסון של חורבן בית המקדש השני (70 לספה״נ) נתן אותותיו בשני מישורים: המישור הראשון היה בתחום האידיאי-נפשי, ואילו המישור השני נגע לתחום המעשי והתפקודי של המקדש. משימתה הראשונה של ההנהגה הייתה לשכנע את בני הדור שחוו את החורבן כי עדיין קיימת משמעות דתית להישרדותה של האומה, גם בהיעדר המקדש וללא עבודת האלוהים שנקשרה בתודעת הרבים עם המקדש הירושלמי. אל משימה זו נתלוותה פעילות נוספת שלא סבלה דיחוי, והיא הקמת מסגרות חלופיות לאלה שנהרסו עם החורבן.
במהלך הסדרה נדון בביטוי הספרותי (חז"ל, יוספוס, ספרות חיצונית ועוד) שניתן לחורבן הבית. נראה כיצד דברי הניחומים, שראשיתם בהצגת דרכי עבודת אלוהים חלופיות כברירת מחדל, הפכו ברבות הימים לשוות ערך – ולעיתים אף עדיפות – על פני סדרי המקדש ועבודת הקורבנות שנהגו עד שנת 70.
ישעיהו גפני הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית. תחומי מחקריו הם תקופת הבית השני, המשנה והתלמוד.
Outlook Calendar (.ics)
Google Calendar
