לשפה אין רמטכ"ל

אמנון כץ. יש לו הצעה לסדר (מוטי קיקיון) "אני שונאת את הודו", העירה בארסיות מלכת בגד הים שלי שעה שחלפתי על פניה. "ויש המון ממנה לשנוא. אני שונאת את החום, ותמיד חם פה, אפילו כשיורד גשם, ואני ממש שונאת את הגשם. אני שונאת את האוכל, ואי אפשר לשתות את המים. אני שונאת את העניים, והם נמצאים בכל מקום. אני שונאת את העשירים, הם כל כך מרוצים מעצמם, הבני זונות. אני שונאת את הצפיפות ואתה אף פעם לא יוצא ממנה. אני שונאת שאנשים מדברים בקול רם מדי ומתלבשים בסגול ושואלים יותר מדי שאלות ומטרטרים אותך בלך-תבוא. אני שונאת את הלכלוך ושונאת את הריח שיש פה והכי אני שונאת לחרבן בכריעה. אני שונאת כסף בכלל שאי אפשר לקנות כלום, ושונאת את החנויות בגלל שאין מה לקנות. אני שונאת את הסרטים, שונאת את הריקודים, שונאת את המוזיקה. אני שונאת את השפות בגלל שהן לא אנגלית פשוטה ושונאת את האנגלית בגלל שגם היא לא אנגלית פשוטה. אני שונאת את המכוניות, חוץ מאת האמריקאיות, וגם אותן אני שונאת בגלל שהן כולן גרוטאות מלפני עשר שנים. אני שונאת את בתי הספר בגלל שמה שהם באמת זה בתי סוהר ושונאת את החופשות כי אפילו אז אתה לא חופשי. אני שונאת את הזקנים ושונאת את הילדים. אני שונאת את הרדיו ואין טלוויזיה. והכי-הכי אני שונאת את האלים המחורבנים".

(המונולוג הראשון של וינה אפסרה כנערה מתוך "האדמה מתחת לרגליה", מאת סלמן רושדי, הוצאת ידיעות אחרונות, 1999, תרגום: אמנון כץ ושהם סמיט).

 

במגדל בבל

 

בילדותי, כל צורות הדיבור התקבלו בטבעיות. הוריי, פליטי קיבוץ שמו"ץ, המשיכו לדבר הונגרית עם חבריהם. אבא שלי השתלט על העברית במהירות; אימא שלי לאט יותר. מהמבטא ההונגרי הם לא נפטרו מעולם. סבתא שלי, שגידלה אותי כשהם יצאו לעבודה, דיברה הונגרית בלבד. איזו שפה מצחיקה. הראשונה שלמדתי. אילו מילים משונות: מוֹזְגָלוֹם – תנועת נוער, אז אישטן בוסווריה מג! (קללה גסה שהנייר לא יסבול), אוּבּוֹרְקָה – מלפפון. מחוץ לבית, קרית ים היתה מגדל בבל, בליל של שפות, עגות ומבטאים: רומנית, מרוקאית, רוסית, יקית, עירקית. ובצד השפות האלה, היתה גם העברית התקנית/המליצית של המורים והמורות בבית הספר. מורים של פעם. "אין טוב פוטר מטוב יותר!", הטיף לנו המנהל ברזילי. מי בכלל הבין מה זה פוטר בטי"ת.

 

בטיסת נדנדות

 

בצבא השפה נעשתה מכוערת. 20 שניות הקפתם את השירותים – זוז! העברית של המ"כים והקצינים היתה פוצעת. מעמידים אותי על ראש גבעה, ידיים על המצח בצורת קרניים. הסמל צועק לשאר החיילים: על הגבעה עז, אל העז, קדימה הסתער, אש-אש-אש. "פעם שפירקתם את המכלול," אמר המ"פ, "הנשק הוא התינוק שלכם...". חוץ ממ"מ אחד, אילון, שהפליא לפקד עלינו בעברית יפה. "בטיסת נדנדות!", צעק אלינו כשרצה שנמהר. " אני אוהב את זה שבעברית לכל פעולה ומצב בעולם התופעות יש פועל מדויק משלו. באנגלית, אפשר להסתדר עם כמה פעלים בסיסיים: put, get, go, run וכו', ולהם מוסיפים on, off, up, down וכו', והנה, כיסית את כל המצבים "

 

בריזורט הכול כלול

 

גם אם בעיניי הלשון האנושית היא תופעה מופלאה, היא עדיין מתנהגת כמו כל תופעה חברתית אחרת. אנשים נופשים בריזורט הכול כלול, קוראים רבי מכר, צופים בערוץ 2 – אז רק טבעי שידברו עברית אופנתית, שימהרו לאמץ חידושים/שיבושים שמתפשטים כמו אש בשדה קוצים. השאיפה לדבר עברית תקנית אינה מציאותית. אין סוף לטעויות. קל להיטפל לבא לי, מרגיש לי, נראָה לך, שתי שקל – כל אלה ידועים וחבוטים, והילדים מכניסים אותם הביתה. האמת היא שלמעט אבשלום קור וקומץ אנשי אקדמיה ללשון, איש אינו דובר שפה תקנית לחלוטין.

 

אני אמנם לא אומר אופניים "יקרות", אבל, לדוגמה, עד לא מזמן נהגתי להשחיל בשיחות את הביטוי "מעת לעת", והנה, לתדהמתי, התברר שמשמעותו אינה "מדי פעם" כשימושו השגור, אלא "בפרק זמן של יממה אחת". אם כל הזמן טעיתי, מה לי כי אלין על אחרים? נכון, אני עוסק בשפה והיא חשובה לי, ולכן, כשטעות או שיבוש מתגלים לי, אני מתקן את עצמי ומשתדל להקפיד. אחרים אולי לא. דבר אינו קדוש למעט חיים (טוב, חיי אדם) - גם לא השפה. היא מורכבת, יפה וכאמור, מופלאה. ואין כמוה, מראת פלאים המשקפת את נפש הדובר.

 

לעומת זאת, השאיפה לדבר עברית עשירה היא מציאותית בהחלט. אני אוהב את זה שהעברית היא שפה של פעלים. לכל פעולה ומצב בעולם התופעות פועל מדויק משלו. באנגלית (אותה "זונה מקבלת כול", כמו שכינה אותה פעם יהודה מלצר), אפשר להסתדר עם כמה פעלים בסיסיים: put, get, go, run וכו', ולהם מוסיפים on, off, up, down וכו', והנה, כיסית את כל המצבים.

 
"מלרוז פלייס". אבדו בתרגום

בשטח הפקר

 

התחלתי בתרגום כתוביות לסדרות טלוויזיה. בתרגום טלוויזיה הצופים שומעים את המקור, והמתרגם חשוף לגמרי. פעם דמות ב"מלרוז פלייס" אמרה: "play hooky from work" (להבריז מהעבודה), ובלי לבדוק או למצמץ, תרגמתי "לשחק הוקי בעבודה". בתרגום אתה מבין שמטבעות לשון, ניבים, הם כמוסות תרבות מרוכזות, שהעברתם לשפה אחרת דורשת חשיבה עמוקה ורחבה. לך תתרגם לאנגלית "לא טמן ידו בצלחת". או מאנגלית: train of thought.

 

תרגום ספרות מסתורי יותר. ידוע ומקובל שהתרגום צריך להיות שקוף, אבל ישנה האסכולה המעצבנת של הדגשת התרגום - כתיבה בעברית מאונגלזת, תרגומית, שחושפת את מבני שפת המקור (זה עושה שכל). היופי בעבודת התרגום הוא הכניסה לאיזה מין שטח הפקר בין-לשוני, תווך או לימבו. מרגע שגמרת לקרוא את המשפט בשפת המקור, למעשה כבר תוך כדי קריאתו, הרעיונות הכתובים בו מרחפים במוחך, אופפים אותך, כבר לא באנגלית, ועדיין לא בעברית, ואט אט מתגבשים. זה הרגע הקסום והיפה בתרגום, בעיקר אם זרמת עם המשפט והרגשת שהצלחת לקלוע בגרעין שלו ולהעביר אותו היטב משפה לשפה. אחר כך מתחילה מלאכת הליטוש והשיפוץ. היא כבר טכנית יותר.

 

במכונת שיקוף

 

ועניין מוזר הוא הפער בין שפת הדיבור לשפת הכתיבה. בבואי לכתוב – הנה שמתם לב? "בבואי"! – צונחת עליי יראת כבוד. כובד ראש. לסופר זוהי מכת מוות. בתרגום זוהי רעה חולה שיש לחסלה במהירות. שמתי לב שבכל ספר שאני מתרגם, אני מתחיל במשלב לשוני גבוה מדי. מאחר שאני מודע לנטייה הבעייתית הזאת, כבר בהגהה הראשונה אני מנמיך את המשלב. מפרק משפטים, מנכש ביטויים. לפעמים זה מצער. שפה גבוהה אלגנטית יותר. באנגלית השפה המדוברת תקנית יותר מהעברית המדוברת. אני מקנא בערבית. אני אוהב את השימוש הערבי הטבעי בהטיית הקניין: ביתי, מכוניתו, גינתה וכו'. גם בערבית מדוברת. אבל מי מדבר כך אצלנו? כמה מרגיזה ומסורבלת התוספת "שלי". הבית שלי. הגינה שלה. אבל מה לעשות, אותנטיות היא נשמת אפו של התרגום. הזיוף – אויבו הגדול. לכן, כל דמות בספר מתורגם עוברת דרך מין מכונת שיקוף שתאפיין אותה, מבחינה חברתית ותרבותית, וכל מילה נבחנת על פי התוצאה – האם הדמות מסוגלת לדבר כך, לומר את זה? כמה להנמיך, או להגביה?

 

מה שיפה כאן הוא שאני הפסיכולוג-המאבחן של הדמויות שנבדו בדמיונו של הסופר! זו פריבילגיה, וחירות, אבל גם אחריות – כלפי המחבר מחד גיסא, כלפי העברית מאידך גיסא.

 

בהראט

 

עברית שפה קשה. כלומר, מקשה על קוראיה. הייתי יוצא למסע צלב נגד הקשיים שהעברית מערימה על יכולת קוראיה להגות נכון מילים כתובות, נגד המוקשים והפחים היקושים שהיא טומנת לרגליהם. הקושי נובע משלוש תופעות: היעדר אותיות תנועה; חיבור מיליות הקישור למילים עצמן; והשימוש באותן אותיות להגאים שונים (בי"ת, כ"ף, פ"א רפות ודגושות, שי"ן שמאלית וימנית לעומת סמ"ך ועוד). הבעיה מחריפה כשמדובר בתעתיק של מילים לועזיות או שמות. לעתים תכופות, אין לו לקורא שום דרך לדעת כיצד יש להגות מילה כתובה מבלי להיעזר במילון או לבדוק בשפה אחרת. חבר כתב בפייסבוק על בית כנסת בהראט וצירף תמונה מטושטשת ויפה של כמה זקנים, ובהם סבו. מהו שם המקום? בהראט? הראט? איך הוגים את שם הסופר אורהאן פאמוק? " התחלתי בתרגום כתוביות לסדרות טלוויזיה. בתרגום טלוויזיה הצופים שומעים את המקור, והמתרגם חשוף לגמרי. פעם דמות ב"מלרוז פלייס" אמרה: play hooky from work (להבריז מהעבודה), ובלי לבדוק או למצמץ תרגמתי "לשחק הוקי בעבודה" "

 

אני מציע להוסיף לשפה העברית אותיות תנועה. אפשר לאמץ את אלה הלטיניות או להמציא סמלים חדשים. אני מציע להפריד באמצעות רווח בין מיליות קישור למילים ולהמציא אותיות חדשות ל-ב',כ' ו-פ' רפות או דגושות ולבטל את נשי"ן השמאלית. אבל, רגע... בעיה. לא ייתכן ששמה של בתי הקטנה ישתנה ל-סרי. אז נשכח מעניין השי"ן השמאלית.

 

שפה היא קודם כול כלי. היא אינה אמורה להכשיל את המשתמשים בה. אבל, כאמור, שפה היא גם יצור חי וחופשי. אנרכי אפילו. אין לו רמטכ"ל או מפקדים. אין סמכות שתאשר ותקבל שינויים מהפכניים ויסודיים כאלה. כמו בדת, השמרנות חזקה מאוד, ולשון הקודש היא סוג של פרה קדושה. דומה אפוא שזהו מאבק דון קישוטי.

 

• * אמנון כץ, מתרגם מאנגלית. תרגם ספרים בז'אנרים רבים להוצאות שונות.

 

Model.Data.ShopItem : 0 8