מעשייה בקסטה

אום כולתום. העניין המגדרי לא היה כלל בתודעה סבי הרב אהרן שויקה זצ"ל הביא בשנת תש"ז את הרב עובדיה יוסף, אז אברך בישיבת פורת יוסף, לכהן כדיין בקהיר וכרב בישיבת אהבה ואחווה. מאז נקשרו בין הרב עובדיה לזקני קשרי ידידות אמיצה. כנער, זכיתי לראות את הרב עובדיה פעמים רבות. אמנם המעשה ששב ועולה בזיכרוני בימים אלה אינו כרוך בפגישה עמו פנים אל פנים דווקא, ואף על פי כן, הוא הותיר בי רושם לשנים רבות.

לפני כ-25 שנה, אז הייתי בחור ישיבה, היה הרב מתפלל בבית כנסת קטן שהקצו לו בקומת הקרקע של בית הכנסת הגדול בירושלים. דודי היה אז רגיל להסיע אותו ברכבו כל בוקר לתפילת שחרית ולהחזירו לביתו. יום אחד פנה אליי דודי בבקשה: כאשר אני מסיע את הרב, הוא מבקש לשמוע מוזיקה טובה, ואין לי מה להשמיע לו. יש לך משהו מתאים?

המבחר גדול, אבל לא התלבטתי יותר מדי. נתתי לו קלטת שירים של אום כולת'ום שכללה אוסף מהשירים היותר מוקדמים שלה שהוקלטו בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת. הבטחתי לו שעם הקלטת הזאת, הוא יכול להיות רגוע לגמרי.

לאחר כמה שבועות נפגשנו, ושאלתי אם אוכל לקבל את הקלטת בחזרה, כיוון שלא השארתי ברשותי עותק ממנה. דודי ענה במבוכה שעוד ביום הראשון שהוא השמיע לרב את הקלטת במכוניתו, הרב התרגש: "מאין יש לך את זה? אני אוכל לקחת אותה?". דודי כמובן לא סירב, והרי היא אצלו. הצער שהצטערתי לרגע על הקלטת שאבדה בטל מיד בעונג שהרגשתי על שהצלחתי לקלוע לטעמו של הרב.

על מה בדיוק חשבתי?
 

מדוע הסיפור חזר ועלה בזיכרוני? בכך שהרב עובדיה היה חובב נלהב של מוזיקה ערבית אין כמובן כל חידוש, והדבר ידוע שהוא היה מאזין גם לאום כולת'ום. בפרספקטיבה לאחור, הדבר המפתיע אותי כיום הוא שכאשר התלבטתי אם למסור לו קלטת של אום כולת'ום או של מוחמד עבד אל וואהב, לא עלה בדעתי כלל שאולי ישנה בעיה כלשהי למסור למי שהיה הראשון לציון והרב הראשי לישראל קלטת של זמרת. בחרתי אז בקלטת של אום כולת'ום כיוון שהיא כללה אוסף של הקלטות נדירות יותר, וחשבתי שקיים סיכוי מסוים שהרב עדיין לא שמע אותם. העניין המגדרי כלל לא היה בתודעתי.

ושוב, במבט לאחור, לכאורה הייתי צריך להיות רגיש יותר. הרי הלכה פסוקה בשולחן ערוך (אבן העזר סי' כ"א) כי "אסור לשמוע קול ערוה". ואף הרב עובדיה יוסף עצמו נזקק לשאלה זו כבר בספרו הראשון (יביע אומר ח"א, סי' ו): "בדין קול זמר של אשה בגרמפון או ברדיו, אם יש בו משום קול באשה ערוה, וצריך להזהר שלא לשמעו בעת קריאת שמע ותפלה", ופסק שם להתיר אם אינו מכיר את הזמרת והוסיף שם שאם מכיר תמונתה יהיה אסור. אמנם ביביע אומר ח"ט סי' ק"ח חזר בו ופסק שאם ראה תמונתה, עדיין אינו חשוב כמכירה, אלא "כשראה אותה בחיים חיותה במלא קומתה".

אפשר להוסיף ולפלפל בדין זה מכמה צדדים, כגון ההפרש בין זמן קריאת שמע לתפילה לזמן אחר ואם בראייה כלשהי, יהיה חשוב כבר כמכירה אף אם אינו זוכר את דמותה, ומה הדין במקרה שהזמרת כבר אינה בחיים ועוד ועוד. אלא שאין זה המקום ואף איני ראוי לכך. הדבר הברור והמפורסם הוא שהרב לא נמנע מלהאזין לאום כולת'ום, יהיה הדבר איך שיהיה. וכך היה לי פשוט אז, אף מבלי ידיעה ברורה, בחינת "תומת ישרים תנחם".

לכל שאלה תשובה

וזו הנקודה החשובה: למתבונן מבחוץ תשובותיו הארוכות והמפותלות של הרב עובדיה יוסף יכולות להיראות לעתים כשעשוע אינטלקטואלי המתערסל בים התלמוד וההלכה, מתוך פינוק של שכל חריף ובקיאות רחבה. הרב מרצה את טיעוניו וראיותיו כמולטי-מיליארדר המפזר את מעותיו. ייתן כמה שייתן, תמיד יוכל להוסיף ולהשפיע.

אבל הרב עובדיה לא עסק רק בעיון תלמודי טהור ואף לא השקיע את כל כוחותיו בכתיבת שולחן ערוך חדש. הרב כתב תשובות. כל תשובה היא מענה לשאלה שנשאלה, תגובה לאירוע שקרה, פיסה של מציאות מהעולם האמיתי. והרב עובדיה חי מציאות זו בכל יופייה והדרה, עם כל חושיו והרגשותיו. אמת, תשובותיו של הרב נשארות עמנו. אבל האם מתוך הקריאה בתשובה על האזנה לקול זמר של אישה בגרמפון נוכל להרגיש את אהבתו הגדולה של הרב למוזיקה? האם נרגיש את הנאתו הרוחנית מאמנות טהורה הפורטת על נימי הנפש של כל אדם באשר הוא אדם, אהבותיו ואכזבותיו, תשוקותיו וגעגועיו, וזאת ללא רגשות אשם ונקיפות מצפון, ללא אפלוגטיקה ונמיכות רוח, אלא מתוך רגש חיים טבעי ובריא, שלו ובטוח בעצמו?  " למתבונן מבחוץ תשובותיו הארוכות והמפותלות של הרב עובדיה יוסף יכולות להראות לעתים כשעשוע אינטלקטואלי המתערסל בים התלמוד וההלכה, מתוך פינוק של שכל חריף ובקיאות רחבה. אבל הרב עובדיה לא עסק רק בעיון תלמודי טהור. הרב כתב תשובות "

ודאי, לא אלמן ישראל. עוד יש בנו ויהיו לנו גדולי תורה אשר יוכלו לעשות כדבר הגדול הזה - להשיב לשואליהם הלכה ברורה כיד ה' הטובה עליהם. אבל היכן נמצא כאלה שיכתבו את התשובה מתוך זיקה נפשית אמיתית לשאלה המגיעה מחוץ לבית המדרש? איה הישיבות שבהם מגדלים רבנים כאלה? והרי דעת לנבון נקל שהמעשה שהבאתי לא ללמד על עצמו בלבד יצא. היכן נמצא עוד רבנים שייגשו להתיר עגונות של חללי צה"ל, ולהבדיל, ממזרים שנולדו בחטאי הוריהם, בכל כך הרבה כאב ואהבה?