לחיי יום קטנוֹת

בין סערות הרגש של הימים הנוראים וחודש תשרי ובין מנעמי החנוכה על נרותיו, סופגניותיו ומתנותיו, ספוּן לו בצניעות חודש חשוון. הגננת של בני סיפרה שעצוב לחודש חשוון ומר לו כי אין בו חגים וימים שמחים כמו בתשרי שלפניו ובכסלו שאחריו, ועל כן הוא נקרא מרחשוון. מובן שסיפור יפה ורגיש זה אינו אלא אטימולוגיה עממית, שהרי השם "מרחשוון" הוא תוצאה של שיבוש, ואולי עִברוּת, של השם הבבלי ורחשמן, שמשמעו, ככל הנראה, "החודש השמיני".

הברכה בשגרה
סבי, מורנו לוי ז"ל, היה נוהג לומר בעונה זו של השנה: "סֻכְווֶה סוכות, וִינוֹ פלקות", ובתרגום מלדינו: הלך סוכות, באו המלקות - של המלמד, כמובן, כי אז מתחילים ללמוד ברצינות. ואכן, חשוון מסמל את יום קטנוֹת, את מועקות השגרה, אבל גם את הברכה והשלווה שבשגרה. חודש חשוון הוא הזדמנות טובה לשאול שאלות בעלות אופי יותר כללי וקיומי, ואם נביט בו, נראה שהוא פורש מִנעד רחב של ניגודים. הם מסמנים את מפת חיינו כיהודים וכאזרחים במדינת ישראל. הנה שלושה ניגודים כאלה:

א. רטוב מדי – יבש מדי: ארץ ישראל אינה משופעת בנהרות ובמקורות מים רבים. החקלאות והחיים בה תלוים בגשמי ברכה. בז' בחשוון אנו מתחילים לבקש על הגשמים, ולברכת השנים בתפילת העמידה נוסף המשפט "תן טל ומטר לברכה". בתוך בקשה קצרה זו מקופלת החרדה מפני שנת בצורת שחונה, שתאיים על מרקם החיים העדין. עד היום, ואולי היום יותר מתמיד, המים בארץ ישראל הם מקור לדאגה ולסכסוכים.

מן העבר השני, בפרשת נח - פרשת השבוע הראשונה בחודש חשוון - אנו קוראים על המבול: "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים" (בראשית ז', י"ז). המבול איים לשטוף את העולם ולהחזירו למצב של תוהו ובוהו. אחרי המבול באה הבטחת האלוהים להנהגה מסודרת של העולם (בראשית ח', כ"ב) ולכך שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. בצד החרדה מההעדר הממית נמצא, אם כן, את הפחד מפני הגזמה והצפה. בין שניהם נמצא את הכמיהה לאיזון ולזרימה רוגעת בנהר החיים.

ב. קודש והחרבתו: בא' בחשוון הסתיימה, לפי המסורת, בניית בית המקדש הראשון, מקדש שלמה (מלכים א' ו', ל"ח), וזו צוינה בטקס רב רושם והדר. מן הצד השני של היחס לקדושה ולמקומות קדושים, אנו מציינים בט"ז בחשוון, מעט אחרי מילואה של הלבנה, את התאריך העברי של "ליל הבדולח" (9.11.1938), שבו נשרפו מאות בתי כנסת וחוללו אינספור ספרי תורה וכלי קודש, יום המסמן את ראשית חורבנה של יהדות אירופה. בראשית החודש בנייה, התרוממות רוח ומיסוד של הקדושה, ובאמצעו פריעה מפלצתית שלה.

ג. ראשית צמיחת גאולתנו וחרדות מפני קִצה: חשוון חשוב גם בהקשר חיינו היהודיים במדינתנו הריבונית: בי"ז בחשוון בשנת תרע"ח (2.11.1917) ניתנה הצהרת בלפור, ובה ההכרזה שבריטניה, אז מעצמה עולמית, תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הצהרת הלורד בלפור היא אבן פינה חשובה, המציינת את ההישג המדיני החשוב הראשון של התנועה הציונית, ויותר מכך, את פתח התקווה שנפתח להקמת חיים יהודיים מאורגנים בארץ. מן העבר השני, בחשוון מסומנת גם הסכנה להכחדתו של הבית הלאומי הזה, ולא בנשקם של אויבים מבחוץ. זו רשומה בדיו אדומה בלוח חיינו בדמות יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (י"ב בחשוון תשנ"ו, 4.11.1995).

אריג החיים
ובלי חגים כלל אי אפשר - בספר מלכים אנו קוראים על חג שבדה ירבעם בן נבט מלבו, ואשר נחוג בט"ו בחודש השמיני, הוא חשוון (מלכים א' י"ב, ל"ב). ירבעם, שכונן את ממלכת ישראל כממלכה עצמאית, איים על ממלכת יהודה. ייסוד החג נתפש (ככל הנראה בצדק) כסימן למרד וכרצון לחזק את ריבונותו של ירבעם. עבורנו, ריבוי האנפין הוא ברכה ושמחה, ועדות לכך הוא חג הסיגד, חגהּ של עדת ביתא ישראל, יוצאי אתיופיה, הנחוג בחודש זה.

אנו רואים, אם כן, שלושה מעגלי התייחסות חשובים, שדאגה להם מצוינת בחודש חשוון: הקוסמי, ובו בקשת הגשם והחיים והרצון למציאת איזון בחיים ובטבע; היהודי, ובו המנעד המשתרע בין בקשת הקדושה והקרבה לאל באמצעות הקמת בית המקדש ובין האבל על הפרתה של הקדושה בימים החשוכים ביותר שידע עמנו; והישראלי, ובו המנעד בין ראשית התגשמות החלומות על הקמת בית לאומי בארץ ישראל ובין החרדות מהסכנה למיטוטו, חלילה.

לא אירועים גדולים חלים בחודש חשוון, אבל מסומנים בו קצותיו של האריג שממנו ארוגים חיינו כיהודים במדינת ישראל. "כי מי בז ליום קטנוֹת" שואל הנביא (זכריה ד, 10). דווקא עם צאתנו ממעגל תשרי והימים הנוראים ניתן דעתנו על סימני הדרך שבהם כתובים חיינו. 

הרבָּה ד"ר דליה מרקס היא חוקרת תפילה ומרצה בכירה לליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג'