ברוך משנה הבריות: יחסם של חז"ל לבעלי מומים ומוגבלויות

כיצד חכמי המשנה והתלמוד התייחסו לחריגים בחברה? אם משווים את הספרות התלמודית לזו המקראית, אפשר היה לצפות שחז"ל ילכו בעקבות החוק המקראי ויפסלו את בעלי המום מלשרת בקודש. למעשה, הדיון שלהם מציע סקאלה רחבה יותר של שילוב החריגים בחברה. האם יש משמעות לקיום מצוות על ידי אדם לוקה בנפשו או בשכלו? האם מוגבלות פיזית היא עונש משמיים? האם יש לבעלי מום יתרון כלשהו על פני אנשים בריאים? על שאלות אלה (ורבות אחרות) ננסה להשיב.

בסדרה נעסוק ביחסם של חז"ל אל חריגוּת גופנית ומנטלית, וכל שיעור יוקדש לקטגוריה אחרת, כגון: בעלי מום (שונות פיזית), עיוורים וכבדי ראייה, חירשים וכבדי שמיעה, שוטים ומתמודדי נפש. נעיין במקורות הלכתיים המשקפים את מקומם של בעלי המוגבלות ביחס לחברה הנורמטיבית, כמו גם בסיפורים ובמימרות המייצגים את הפן הרעיוני והסיפורי של הנושא. נעסוק בעיקר במקורות מן המשנה ומהתוספתא, וכן מהתלמודים והמדרשים.

ד"ר גילה וכמן היא מרצה למדרש ואגדה במכון שכטר למדעי היהדות ובאוניברסיטה העברית.