איסאק קושניר בביתו בסנט פטרסבורג, 2022, צילום: ניקולאי בוסיגין

התמזל מזלי לפגוש את איסאק ולודמילה קושניר באביב 2012. איסאק הגבוה, הנדיב והמקסים נולד ב־1951 ובילה את 18 שנות חייו הראשונות בכפר המולדבי הקטן קפרשט, שיותר ממחצית מאוכלוסייתו הייתה יהודית. כילד ונער דיבר יידיש שוטפת ואהב את עולם השטעטל.

איסאק קושניר "גילה" בטעות את אנטולי קפלן ב־1976 כשהיה סטודנט לתיאטרון. במהלך ביקור בפולין הזדמן לו לשוטט בחנויות ספרים עמוסות בכותרים שהוחרמו בברית המועצות. כשעיין במדפים נתקל בספר גדול שעל כריכתו הופיעה המילה Kaplan באותיות לועזיות. "כשפתחתי את האלבום," אמר לי, "הבנתי שהוא כולו עליי. הרגשתי שחזרתי לילדותי." קושניר קנה את הספר, עטף אותו במגבת כדי להחביאו מהמודיע שבקבוצתו, ולקח אותו בחזרה.

ברגע שחזר ללנינגרד ניסה קושניר להיפגש עם קפלן. בגלל בריאותו הרופפת של האמן הפגישה לא יצאה לפועל, אבל איסאק החל לרכוש את יצירותיו. כשאשתו של קפלן נפטרה, יצירותיו עברו בירושה לאחיינה. בסופו של דבר, ב־1990, הצליח איסאק לרכוש את ארכיונו של קפלן ובו יצירותיו, פריטיו האישיים, תמונותיו ומכתביו.

כיום, איסאק ולודמילה קושניר הם האספנים הגדולים בעולם של יצירות קפלן. אך הם אינם אספנים מן השורה. אף שיש להם תחומי עניין רבים, בני הזוג קושניר הקדישו את חייהם כדי להבטיח שיצירתו של קפלן תגיע לקהל הרחב ביותר, ולשם כך הם תרמו רבות מיצירותיו למוזיאונים גדולים ברוסיה ומחוץ לה, גייסו מימון לפרסום קטלוגים, ועומדים בקשר מתמיד עם מוזיאונים וגלריות בכל העולם בנוגע לארגון תערוכות, וכמובן, השאילו מהאוסף שלהם גם לתערוכה בבית אבי חי.


דוד רוזנסון, איסאק ולודמילה קושניר ברוגצ'וב, אוקטובר 2012 , צילום: ניקולאי בוסיגין

באוקטובר 2012 נסעתי במסגרת קבוצה קטנה של אקדמאים וסופרים יהודים, יחד עם בני הזוג קושניר, לוויצבסק, גומל ורוגצ'וב. הקושנירים העניקו במתנה יצירות של קפלן למוזיאונים בשלוש הערים האלה. ברוגצ'וב צעדתי לאורך גדת הדנייפר, ביקרתי בבתי הקברות היהודיים העתיקים, וצפיתי במצבות שנשארו בהם. חשבתי על כל הזוועות שהתרחשו כאן, אך בה בעת ראיתי בעיני רוחי את הרחובות העתיקים כפי שהיו ודאי פעם. הבתים, האנשים, הילדים והעיזים היו אותם בתים, אנשים, ילדים ועיזים מציוריו של קפלן – לא הייתה דרך אחרת לדמיין זאת, והייתי אסיר תודה לאמן על שנתן לי הזדמנות לראות, מבעד לעיניו ולמכחולו, את החיים היהודיים שזרמו בעבר בעורקי העיירות הללו.

ברוגצ'וב עצרנו באנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בגטו רוגצ'וב. התבוננתי בשמות החרוטים בצבע לבן על גבי לוחות שיש שחור, ולפתע עמד לבי מלכת: לנגד עיניי הופיעו שלושה אזכורים של משפחת ברוק – סבא רבא וסבתא רבתא שלי ובנם שנרצחו בגטו.

סמוך לשם רעתה בעצלתיים עז לבנה. עיניי פגשו בעיניו של איסאק קושניר ושנינו הבנו, בלי להחליף מילה, את חשיבות הזיכרון היהודי.


רוגצ'וב, אוקטובר 2012, צילום: ניקולאי בוסיגין

ביולי -2022 ביקרנו עמיחי חסון, סבטה בוסיגינה ואני בסנט פטרסבורג. הסיבה העיקרית לביקור הייתה איסוף יצירות ומידע בשביל תערוכת אנטולי קפלן בבית אבי חי. ביקרנו בבית הכנסת הכוראלי הגדול והמרשים של סנט פטרסבורג, במוזיאון אנה אחמטובה, בארמון שרמטייב, במוזיאון בדירתו של יוסף ברודסקי ובמוזיאון הדת, ולאחר מכן נסענו לדירתם של איסאק ולודמילה קושניר.

כדי לדמיין את דירתם גבוהת התקרות יש לחשוב על שילוב בין מיני־מוזיאון לסלון אינטלקטואלי אירופאי. חדר האורחים הגדול מלא בציורים של אמנים אירופאים, ויש שם ארון קיר שנבנה במיוחד לאוסף משרוקיות החימר הגדול של איסאק, המכיל יותר מ־3,000 פריטים. שאר הדירה – כל מסדרון, כל קיר, כל מדף – עמוסה ביצירות של קפלן. בחדרים הצדדיים נחים אינספור קטלוגים, ספרים, מאמרים ופריטים אישיים של קפלן וממתינים לתערוכתם הבאה.

הקושנירים – מארחים למופת – הגישו גפילטע פיש ביתי, סוגים שונים של הרינג, לחם שחור, יין וודקה קפואה. בזמן שדיבר התבונן איסאק – שאותו כיניתי רֶבּ אייזק מאז שנפגשנו לראשונה – ביצירות הקרמיקה של קפלן על הקירות. "בלילות אני יושב פה ומדבר איתן," אמר לנו. "המראות שקפלן יצר הם בני המשפחה שלי, שמתו כבר מזמן, אבל בעבודותיו הם בחיים."

השקנו כוסות, ולודמילה הסירה ביראת קודש את הכיסוי מעל כוסות קידוש כסופות עתיקות, אחת גדולה ושתיים קטנות, שעליהן מגולפים נופים. "הן היו של סבא שלי," אמרה, "ואני רוצה לתת אותן לכם." הבטתי בכוסות הקידוש ובעבודות של קפלן הממלאות את החלל. המתנה ריגשה אותי, ועניתי: "בשבילנו אלה לא פריטי העבר. העבודות של קפלן מעלות שאלות בנוגע למאבקי הזהות היהודיים, בנוגע לחשיבות ההשכלה היהודית ובנוגע להכרח להכניס את העושר והיופי של התרבות היהודית לתוך בתינו. השאלות האלה חשובות בשבילנו כיום לא פחות משהיו חשובות בשביל קפלן כשיצר את יצירות המופת שלו ברוסיה הסובייטית."

החוקר ואלרי דימשיץ מסנט פטרסבורג כתב שלאיסאק קושניר היה מזל שגילה את אנטולי קפלן, אבל לאנטולי קפלן, מצדו, היה מזל שאיסאק קושניר גילה אותו. אני מוכן ללכת צעד אחד רחוק יותר: לעם היהודי יש מזל שזכה באיסאק ובלודמילה קושניר. אומנם הם גרים בסנט פטרסבורג, אבל הדי פעילותם מורגשים בכל רחבי העולם, ומיטיבים עם כולנו.
לפני שעזבנו את דירתם של בני הזוג קושניר בלנינגרד, נרגשים מהשיחה ואולי שיכורים קמעה מצהלת הוודקה, שילבנו זרועות – רֶבּ אייזק, אשתו לודמילה, סבטה, עמיחי ואני – במעגל קטן לקראת פרידה. אני לא בטוח איך זה קרה, אבל כשעמדנו שם זרוע בזרוע התחלנו פתאום לרקוד.

מכיוון שהתביישנו להישיר מבט זה אל זה עצמנו עיניים, ואני שמעתי את הכליזמרים מתחילים לנגן בכינורותיהם והרגשתי שדמויות השטעטל – אלה שהביטו בנו מציוריו של קפלן – מצטרפות אלינו אט־אט. במרכז המעגל, בידו האחת ילד קטן עם ספר תורה ובאחרת מכחול, עמד תנחום עצמו ורקד עם יהודי זקן בשם שלום עליכם שהרים ילד קטן והניח אותו על כתפיו. הם רקדו ורקדו ועודדו אותנו להמשיך. לבסוף, כשהתעוררנו מהחלום ופקחנו את עינינו, הביט בנו רֶבּ אייזק וקרא: "לחיים!"